אנחנו נודדים במדבר או שנודדים אנו בין עיי חורבות עם ג׳ריקן ועם כלים לאיסוף מים. אנו מדרימים ומדרימים ופוגשים את יצחק יושב ליד באר.
אנחנו יכולים לשער שיצחק וישמעאל נשארו קרובים מאוד זה לזה למרות ויכוחי ההורים אודותיהם. הפסוק אומר: ״ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי״ (בראשית כה יא). כלומר יצחק הבן שנעקד על ידי אביו אברהם, יושב באותו מקום שבו ננטשה לראשונה הגר ההרה את ישמעאל על ידי אברהם, אותו מקום שבו הגר התבשרה על כך שאלוהים שמע לעוניה (בראשית טז פסוקים ו-יד) שהוא הוא הבסיס לשם בנה ישמעאל. זה שאלהים ישמע אותו. אולם קודם לכן לפני שמיעת הבן אלהים ראה את האם והיא מספרת על החוויה של להיות נראית:
"וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי על כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד".
מה המשמעות של ישיבת יצחק הבן אחרי פטירת אביו אברהם ליד באר הנטישה וההתגלות שהיתה להגר, ליד המקום בו נודע לה על ישמעאל. אולי זו דרכו של הכתוב לספר לנו שיצחק הבין את ישמעאל, נשאר קרוב אליו ובידידות ואחווה איתו. אולי זה מנסה לחדור לתודעה של יצחק ורומז שהפגיעה והכאב מתחוללים בשני האחים גם יחד, זה שנבחר וזה שלא נבחר, או זה שנבחר להעקד וזה שנבחר להינטש.
יצחק מהרהר בדברי ר' משה בן נחמן "מעשה אבות סימן לבנים" וכך גם מעשי האמהות. האמנם כך עד סוף כל הדורות? הרי אפילו הרמב"ן תוהה על כל פסיק במעשי אבות ואימהות ועל ההשלכות שיהיו למעשיהם לדורות לטוב ולמוטב. ולכן הוא גם מעז לשפוט ולהגיד שמי מהם לא צדק בתוך הרגע הקצר של הווה. או שהיה צריך להיות מאופק יותר. הניו אייג' אולי היה אוהב לקרוא לכך קארמה.
אחרי מות שרה יצחק מביא את רבקה אל שרה אימו. אחרי מות אברהם אנחנו שומעים על בניו כמקיימים אחווה: ״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת במכפלה אל שרה עפרון בן צהר החיתי אשר על אלוני ממרא״. כלומר לא הייתה טינה בין האחים ברגע מפתח זה של מות האב, שהוא - בהרבה משפחות - רגע של פתיחת מאבקי ירושה אהבה ושנאה חיים ומוות. הם ביחד, הם קוברים יחד את אביהם ומיד אחר כך הכתוב מספר לנו: ״ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי״ (בראשית כה יא). צורת ניסוח מיוחדת: לא ליד הבאר, ולא בבאר, אלא עם הבאר.
אנו למדים מכך כמה דברים, האחד, שלא היה מעמד מיוחד בו אברהם העביר ליצחק את הברכה שקיבל מאלהים, ושאלוהים עצמו שהעביר את הברכה לאברהם, הוא זה שגם מעביר את הברכה ליצחק. אנחנו מהרהרים האם זה קשור לחותם הכבד של העקדה? למן הרגע שהעקדה היתה כרוכה בבשורה של קיומו, לא היתה עוד משמעות להעברת הברכה מאברהם ליצחק. כי יצחק כבר סומן על ידי אברהם דרך הכאב ודרך הקורבן והתחיל להבין מה המשמעות הכבדה של להיות נבחר. של הסיפור הכבד שמטיל האב על כתפי הבן.
דבר שני שאנו לומדים הוא שיצחק יושב ליד הבאר המזוהה עם נטישת הגר ועם בשורת ישמעאל. אולי אפילו נלמד מכך שהוא יושב קרוב לכל שבטיו הרבים של ישמעאל במדבר. יש קרבת נפש בין יצחק ובין ישמעאל. הישיבה של יצחק ליד הבאר מעמידה יחד את הכאב של הבן מול האב, אם בעקידה ואם בנטישה.
הגר קוראת לבאר "באר לחי רֹאִי" – רֹאִי במשמעות היותי נראית, מישהו ראה אותי, אלוהים ראה אותי ולאחר מכן אני גם יכולה לראות, לראות ממש לראות נקי וצלול, באופן לא טראומטי.
זה נוגע בצורך העמוק של כל מי שחש נטוש להיות נצפה, להיות זה שרואים אותו שהוא הבסיס למבט. שיהיה מבט שיופנה אליו ויאשר לו שרואים אותו, שיאשר שהוא לא שקוף. לכן היא אומרת אתה אל רואי- אל שרואה אותי, ואז היא ממשיכה ואומרת "הגם הלם ראיתי אחרי רֹאִי", כלומר כשרואים אותי אני יכולה גם לראות.
כי זו בדיוק הנקודה וזה התהליך רק מי שראו אותו יכול לראות. וזה לא קשור לעיוורון פיזי כמובן. גם אדם עיוור פיזית יכול לראות וההיפך אדם רואה יכול להיות עצום עיניים.
יצחק יושב עם ישמעאל ליד באר הבשורה, ורק אחרי מותו של ישמעאל שגדולתו היתה רבה ומסופר עליו שהאפיל על כולם "על פני כל אחיו נפל", רק אז אנחנו מתחילים לשמוע על תולדות יצחק שגדולתו היתה רבה מאד ושהיה איש שקט ועוצמתי ועניו. איש הענווה היה יצחק, עניו לאחר כל מה שספגו שתי עיניו.
*
סיפורו של יצחק שונה מסיפורי שרה ואברהם והגר ומסיפורי יעקב ושתי נשותיו ושתי השפחות, כי הוא נשוי לאשה אחת בלבד, רבקה והיא זאת שיולדת לו שני בנים. הפיצול של יצחק ורבקה אם ככה, דומה לגמרי לפיצול של אדם וחווה אל מול קין והבל בגן עדן.
ובסבל ההריון, בהתרוצצות הבנים עד לרגע שנמאס לה כמעט מהכל והיא אומרת ״אם כן למה זה אנכי?״ (בראשית כה, כב) כלומר למה אנכי הרה לאיזו מטרה, ורגש זה קשור בקללת ההריון מאז חווה. או אז היא שומעת את הבשורה: ״שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר״.
נולדים שני ילדים, תאומים שכפי הנראה המתינו להם משך עשרים שנה של עקרות ואז הם נולדו. וההורים מתפלגים: רבקה אוהבת את יעקב ויצחק את עשו.
ואת כל שאר הפרטים אנו יודעים עשו הבכור, יעקב הצעיר. עשו אדמוני כולו עם אדרת שיער טבעית הוא שעיר ביותר. אין ספק בכלל שהמקרא ביקש להציב כאן מודל של כוח מול מודל של תום ותמימות. כבר בעלילות גילגמש המיתוס המסופוטמי אנו שומעים על המתח בין טבע ובין תרבות בהתגלמות גילגמש ואנקידו, ושם אנקידו הקרוב לחיות ומיודד איתם הוא איש שעיר מאד. אנו שומעים על שמשון בעל רעמת השיער, ואנו שומעים שגם דוד היה אדמוני וביודענו שהוא מצאצאי רות המואביה האדום שלו גם נושא חותם זרות גנטית. ניגודי הצייד מול הרועה האופייניים כל-כך לסיפור בראשית שוב מופיעים.
*
אם היינו מסתכלים על המקרא מתוך הרחקה, מתוך חמלה, ומתחת הבנה לאובססיה הלא נגמרת לבחור ושוב לבחור ושוב לבחור באחד הנכון, כי אז אולי היינו מבינים את הצורך של זמנו של המקרא לכך. בעולם שבטי, בעולם של התחלת ציוויליזציה, בעולם של פיצולים והפרדות, של זהויות נבדלות, בפיצול ממנו נובעת כמיהה לבשורה כיוון ודרך, אין זה אלא הגיוני שכל שבט ידאג לבסס את הנרטיב של קיומו שלו, ולספר את סיפור קיומו שלו כסיפור עולמי. כלומר משמעותו של נרטיב השבט ושל סיפור זהות כסיפורו של עולם, הוא סיפור בחירה כולל סיפור בחירת עם ישראל בהמשך סיפורי המקרא. אין סיפור של דת - ובפרט לא דתות אברהם - שלא כולל סיפור בחירה. הסיפור הוא בעצם הסיפור שלי לעצמי וגם סיפורו של אלהים כלפי שאני נבחר, הסיפור הזה שלכאורה צריך להיות מובן אך ורק מנקודת המוצא של במה אני מיוחד כדי לממש את עצמי כדי לקשור ולהתיר ולהתמיר את גורלי לשליחותי ליעודי לתיקון שאני נושא עמי ועם עמי לעולמי. מה בשורתי לעצמי ומה בשורתי לעולם, סיפור הבחירה הפך כל כך הרבה פעמים לסיפור הכאב והקללה או לתשתית לתפיסות קצה אונטולוגיות העלולות להוות בסיס לגזענות.
זה נראה שכל סיפורי בראשית הם סיפורים של שבטים נודדים, של רועי צאן שעסוקים באופן אובססיבי בלהראות שהם נעלים על פני האיכרים ועל פני הציידים. סיפור בראשית הוא לאורך כל הספר, סיפור של תרבות נומדית, כלומר תרבות של נודדים.
סיפור של אנשים שהולכים מרחקים רבים במדבר, בנגב, שמחפשים מים כי "לשונם בצמא נָשָׁתָּה", באליטרציה יפהפייה שבאה לבטא את השכחה, הנשייה, כההפך משתיה כהיפך מהזיכרון של המים. זהו סיפור של קוסמים, זקני שבט הרועים, המספרים שוב ושוב כיצד הרועה ניצח את הצייד ואת האיכר. אם נסתכל על זה כך, זה הרבה יותר מובן. זה לא בא לבסס עליונות מוחלטת אונטולוגית, ובוודאי שלא גזענית.
עדיין אין עם ישראל, יש שבט רועים נודדים. הם נדדו באזורי הסהר הפורה, והגיעו מארם נהריים לארץ החיתי ומשם ירדו לכנען, והוסיפו לרדת עוד ועוד לארץ הנגב. יש אדם נודד בראשם אברהם שבשקט המדברי הגיע לרעיון האחדות ולרעיון יחוד האל, ושהבין את מהותו של צלם אלוהים. אלהים כרת עימו ברית ונתן לו ברכה, והוא הבין אותה במשמעות עמידה על צדק ומשפט. השפע מלווה אותו. השפע היחסי והצנוע מאד של שבט רועי צאן.
*
בכל סכסוך שהתפתח על ארץ פורייה כמו למשל בין אברהם ובין לוט, בין יצחק ובין פלישתים, גישתם של בני שבט הרועים המיוחד הזה היתה לוותר וללכת הלאה. הם בחרו בצמצום. אברהם ויתר והלך ההיפך מהכיוון אותו חמד לוט. יצחק השאיר לפלישתים את הבארות אותם חפר ושהם סתמו אותם בזדון, והלך הלאה. גם יעקב יברח מפני עשו לארץ אחרת.
מטיעון זה שכל אחד ואחד הוא נבחר, כפי שאני טוענת, השאלה היא רק לגלות עבור מה? מהו היעוד כיצד מקשרים נתוני פתיחה של גורל הכרחי לחלום רחב יותר של יעוד? ומטיעון זה שסיפור מאבק האחים הוא מוטיב המפתח של ספר בראשית אנו למדים כי לא רק שרבקה אהבה את יעקב ויצחק אהב את עשו, אלא שברמה הארכיטיפית וברמה של הסדר הסימבולי, אנחנו יכולים להציע את הטענה הבאה: הרועה בא בשם האם והצייד בא בשם האב. הרועה שמנהל את הכבשות העלות, כרועה צאן עדרו נושא עלות ומנהל את הטף בא בשם האם, והצייד שבא להרוג בא בשם האב.
האם למנהיג הרועה יש תכונות מיוחדות במינן? התשובה של הנביאים הקדומים, נביאי ישראל שהשפיעו בחזון נאורות אוניברסלית על העולם כולו, תשובתם עתידה להיות: כן כן וכן. אולם תקופות של מלכים, שוטרים, שופטים ושרים תבאנה על העם העתידי שבהתהוות, לפני שתקום שוב דמות הרועה, שרק משה מממש אותו מאז ספר בראשית, והפעם במישור הספיריטואלי. ואנו יודעים כמה ספר דברים חרד מהנקודה של שום תשים עליך מלך וכמה שמואל מתענה לפני ה' המשיב לו לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך. המלוכה בימים ההם היא האופציה הפוליטית החורגת בהרבה מאד מעולמם של רועי הצאן הנוודים ואפילו מעולם האיכרים והציידים.
רבקה נואשת מכפיפות האם והבת, נואשת לממש במציאות ובאופן מיידי את בנה הרועה כזוכה בברכה, את זה שבא בשם האם. רבקה איננה מסתפקת בבשורה שקיבלה, בשורת הגורל בשורה שאומרת לה בפירוש "ורב יעבוד צעיר". היא חושבת שכל האמצעים כשרים בדרך למטרה. ובדבר הזה היא טועה, לא כל האמצעים כשרים בדרך למטרה, והמטרה איננה מקדשת את האמצעים. האמונה קובעת שהבשורה היתה מתממשת בכל מקרה. בכך חלק עליה יצחק.
הבשורה לרבקה על לידת בניה דומה למיתוס מגדל בבל: מיתוס של היפרדות בין זהות, לאומים, ודתות. כי שם נפלגה כל הארץ וגם כאן התפלגות.
ואנחנו כבר יודעים היטב לאיזה עולם רדוף מלחמות עקובות מדם תוביל התפלגות הלאומים.
רבקה יוזמת התחלפות בין האחים, הטעיית יצחק העיוור, זה שעיניו כהו מראות אחרי העקידה, זה שלכאורה, אך רק לכאורה, לא ראה את המציאות. זה שישב ליד הבאר, שהיא בעברית גם עין, זה שעיניו כהו מבכי המלאכים שזלג לתוך עיניו, וכך הפכו עיניו לשני בורות בורות נשברים אשר לא יכילו את המים, רק מי דמעות. זה שישב במקום שבו הקורבן נראה ונצפה, כי המשיך וציפה לראות אם יראו אותו. לא בכדי רבקה עצמה התגלתה ליד העין. הרי אליעזר עבד אברהם מספר בפירוט רב את פגישתו איתה וסיפורו נפתח בפסוק המפורסם ואבוא היום אל העין. היה בין יצחק ורבקה קשר אהבה חזק מאד בהרבה דברים הם ראו עין בעין. כאן הם התפצלו.
ליצחק יש שני עיניים, ושני בנים. יצחק הבן בוכה על כל אחד משני בניו, הוא בוכה מאז ועד עולם כי מעין תחת עין העולם נהיה עיוור. יצחק היה נטול רגשי נקמה.
מאז יצחק ורבקה ועד סוף כל הדורות הקונפליקט בין האב ובין האם נחתך על הילדים והופך לשסע פנימי בתוך נפש כל ילד. לכן מלכתחילה הם נולדו תאומים, כי האדם נולד עם כפילו.
אז יצחק -שהוטעה על ידי רבקה אשתו ואם שני בניו התאומים, ויעקב בנו – או יצחק שהבין והעדיף ללכת בדרכה, מסר את ברכת עשו שהועידה לבנו הציד, מסר אותה מתוך הטעייה לבנו הרועה וכך אמר:
"ויתן לך האלהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש".
והמשיך לברך. אך מלכתחילה, כך אני רוצה לטעון וכך גם טוענים כמה פרשנים כבר מימי הביניים, הייתה לו ברכה אחרת שנועדה ליעקב, ושיעקב היה מקבל אותה, גם אם לא היה מרמה את אביו בעצה אחת עם אימו, והברכה שיועדה לו והיתה גורלו מלכתחילה היתה זו ברכת אברהם. יצחק לא היה נסער מברכת אברהם, כי ברכת אברהם נפלה עליו גם עם כל הכאב שבה, ועם כל הקללה שבה. יצחק הבין את מה שהבינו אדם חווה קין והבל, על המורכבות של המבורך המקולל, והמקולל המבורך.
כאן יצחק מתגלה בכל הטראגיות ובכל הניכור שלו והחותם שהותירה עליו העקידה, וזה גם מגלה לנו את מה שלא הבינה רבקה. כל מה שהבין יצחק קדימה לעולם ועד בעקבות נסיון העקידה ובעקבות היותו קורבן היה הבנת הקורבן והמקרבן. הבנת ההיסטוריה הסבוכה בהתאבקות מתמדת של הרג סבל וקורבן.
הוא לא חפץ, במה שיצא מצאצאיו וצאצאי אברהם. הוא לא חפץ לא בצלוב שהופך לצלבן, ולא בשאהיד שמפקיר את חייו שלו במטרה להיות רוצח. במשחק הנקמה האינסופית והעיוורון המתמיד ביניהם. הוא רצה להיות עברי במשמעות של מעבר, מעבר לטוב ולרוע המוגבל הזה, מעבר לנקם, מעבר לעין תחת עין.
יצחק הבין מלכתחילה שיעקב הוא זה שסומן – כמוהו בילדותו - על ידי האל כיורש את ברית אברהם, ולכן כשיעקב עמד לברוח לחרן קרא לו יצחק ונתן לו את ברכתו האמיתית זו שיועדה לו מכבר. אולם עוד לפני כן, נחזור לרגע שבו עשו מגיע עם הציד רגע אחד מאוחר מדי אחרי שיעקב כבר קיבל את ברכתו.
עשו פרץ בזעקה ובבכי שאינם זרים ליצחק שמעיין דמעותיו יבש מאז העקדה:
"הברכה אחת היא לך אבי?
ברכני גם אני אבי?".
אבי, אבי – אנחנו שומעים כאן גם את האבי של העקדה. למה חייבים לפצל כל הזמן ולהדיר, אבא תרחם, אבא תנחם. אבא, תן ברכה לכל אחד ואחד מאיתנו, עשיו שואל ומתריס ומפגיע.
*
כמו שאנו יודעים במסגרת מעשה אבות סימן לבנים וההיבטים הארכיטיפיים שמצאו חז"ל במקרא יצחק וישמעאל הפכו לסמל של יהדות ואסלאם. יעקב ועשו הפכו לסמל של יהדות והנצרות.
שני המאבקים התיאולוגיים פוליטיים הגדולים שמתנגשים עכשיו על אדמת ישראל הם המאבק של יצחק וישמעאל והמאבק של יעקב ועשו. ממאבקים אלה נולדות שתי סכמות תיאולוגיות פוליטיות שחולשות על דתות אברהם יצחק שם לב שחלק מהמיתוסים הגדולים של כוח, קשורים בסיפור העקדה שעבר.
זאת אומרת שאברהם ושני בניו יצחק ושני בניו מהווים את הבסיס למבנה התיאולוגי פוליטי של הסכמה הנוצרית יהודית והסכמה המוסלמית יהודית.
אבל בכל מקרה של יחסי קורבן מקרבן, עם כל ההצדקות והלגיטימציות והסיפורים הדתיים, מה שיקבע הוא אופן בו הדת חורגת מן המצב הטהור שלה ומתלבשת במשטר שיש בידיו הכוח להטיל אימה לזרוע טרור להקריב להלחם להרוג. לכן הסכנה הזו של אכזריות אדם לאדם, ואדם לאדם זאב, עומדת ללוות את ההיסטוריה האנושית לעד, ועל כך יצחק בוכה.
בבאר שבע אלוהים מתגלה ליצחק ואומר לו:
"אנכי אלהי אברהם אביך
אל תירא כי איתך אנכי
וברכתיך והרבתי את זרעיך
בעבור אברהם עבדי".
ואילו כשיצחק יושב באוהלו ובעוורונו ומצפה לבנו הוא שומע את הפנייה אליו "אבי". הוא אומר "ריח בני כריח השדה" הוא שומע קול אומר אליו: "יקום אבי ויאכל מציד בנו". והוא בכל זאת שואל:
"מי אתה?"
יותר מאוחר כשעשו יפרוץ בבכי יצחק יאמר על יעקב ואברכהו גם ברוך יהיה. כלומר הוא לא חוזר בו, ולא אומר בגלל הטעות הברכה לא תתפוס.
"הברכה אחת היא לך אבי? ברכני גם אני אבי" זועק עשו. זעקת תיקון שגלומים בה מאבקי ריבונות ועבדות לאורך כל ההיסטוריה. מזיל דמעה שדורות של פרשנים ידונו בה.
כשיעקב נפרד מיצחק, יצחק מברך אותו סוף סוף באותה ברכה מקורית, צלולה וקצרה מאד אך בהירה, שבה ביקש לברך אותו מלכתחילה:
"ואל שדי יברך אותך,
ויפרך וירבך והיית לקהל עמים
ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך
לרשתך את ארץ מגוריך
אשר נתן אלהים לאברהם".
יצחק הגיע מהעקדה הוא ניסה למצוא תיקון, הוא ייעד שתי ברכות לעשיו וליעקב. ברכת אברהם המקורית שהיתה מיועדת במקור ליעקב, דרך יצחק, היא קצרה ופשוטה מאד. כאן אנו שומעים את מה שמכיל היעוד האברהמי: קהל עמים – היכולת ללכד עמים סביב רעיון אחד. אל שדי - שהוא אל הפריון והשפע ויחזור גם בברכת יעקב ליוסף ויהווה את ההוכחה שאת ברכת אברהם יעקב יעד ליוסף בעצם, מושג הארץ, רעיון הגירות – גר ותושב אדם עם אלוהים בארץ, והבטחת הירושה -אבל מהי הירושה, את זה עוד צריך לברר.
זה שיעקב ניסה לקבל ברכה אחרת זה משהו אחר. כי בברכה האמיתית המיועדת ליעקב אנחנו לא שומעים על הטבע ועל האטמוספרה של השדה והחרב.
והאם זה היה ליעקב טוב לקבל את הברכה שיצחק ברך את עשו "והיה כאשר תריד ופרקת את עולו"? ואולי היה עדיף לו ההסדר הראשון של הברכות. זו גם שאלה אחרת, כי כל משך ההיסטוריה הפך להיות הזמן "כאשר תריד ופרקת את עולו", של היהודי המינורי וממלכת אדום הנצרות הריבונית על פי הטעון שעשיו הוא הארכיטיפ לנצרות.
יצחק שכב על המזבח ועיניו פקוחות. דמעות של מלאכים זלגו לתוך עיניו. דמעות של שרפים כוו את ראייתו. ועיניו כהו. הוא צפה וראה לא רק רקיעים כי אם את כל משך ההיסטוריה, את עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות את אחיו ישמעאל ובניו עשו ויעקב נאבקים שלושתם על המסר של ברכת אברהם. כל אחד מהם מבקש להרוג ולהרוס את השני, כל אחד אומר אני ואפסי עוד. יצחק ראה כל זאת, והוא בכה. בכה מאד.
*
הירושה, הארץ, הם יעוד אחרון חיובי אבל יכולים להיות גורל מקולל.
הרי מאדם קין והבל כבר למדנו שקשה מאד להבין מה קורה, המבורך מקולל בדרך אחת, והמקולל מבורך בדרך אחרת. איך מתירים את הקשרים? את זה יצחק למד על גבי המזבח כשהיה קשור בקשרי העקידה. יצחק למד את התרת הקשרים, את התרת החותמות כפי שקורא לכך ר' אברהם אבולעפיה.
כל אחד נדרש להתחיל מהשבר הקיומי הבסיסי, ולהמשיך אל קללת הגורל, לצלוח אותה בדרך לתיקון השבר הראשוני, ולצלוח עוד יותר לכיוון היעוד המלכד את כל שברי גורל קללה וברכה, למסר אחד מטיב לא רק עבורי כאדם פרטי, אלא בעבורנו כקהילה וכעם, וכמסר מיטיב אל כלל האנושות. אם כל משך ההיסטוריה יחלוף רק כדי ששני אחים שהפכו לשני שבטים גדולים, יאחזו בנזיד עדשים או בארץ או בירושה וכל אחד יזעק אני ושלי ואותך אמחק לעד, אז לאן יתקדם היעוד האנושי הכולל? מה עם חזון הנביאים. לשם מה ספגו עיני את דמעות המלאכים.
האם לא יקומו אנשים מגזע הנביאים בזעקה של שלילתו המוחלטת של טרור עולמי. שלילתה המוחלטת של התנגדות אלימה בעצירת גלגל הולך וסובב של אסונות החפים מפשע. קריאה לאומות העולם להגיע מיד להסדרות בינלאומית כאשר מתרחש מצב של אסון אתני-קולקטיבי, כאשר מתרחשת מלחמה שהיא גדולה ממידות קהילות ועמים. איפה נמצא העולם כולו, איפה קואליציות רחבות להגנה על העולם מפני עצמו ועל ראיית קונפליקט עקוב מדם בראיית שתי העיניים ולא בעין דיכוטומית של או זה או זה.
מעין תחת עין העולם הוא עיוור. וגם פילוסופים ואינטלקטואלים עתידים להיכשל בשיח הדיכוטומי. יצחק ישמע ושומע הינו את שתיקתם המהדהדת ואת דיבורם השופט לטוב ורע לשחור ולבן בלי להבין מורכבויות ולקרוא רק מתוך המורכבות הזאת לפעולה פוליטית מוסרית ואחראית. הוא עד לאופני השיסוי לאלימות שיבואו גם מהשמאל הפרוגרסיבי ולא רק מימין קנאי דתי, והוא יבכה שוב ויבכה מאד.
עוד אז בימים הרחוקים ההם כשעינו האחת התעוורה בשנאת צאצאי ישמעאל הוא עזב את הבאר שנקראה "שטנה", ואחר כך כשעינו השניה נתעוורה בשנאת צאצאי עשו הוא עזב את הבאר שנקראה "עסק" כי התעסקו עימו בהתקוטטויות מריבות ופוליטיקות בזמן שיש מצב חירום וצורך בתקווה. הוא חלם על באר גדולה באר של שבועה אוניברסלית של קואליציות דתיות פילוסופיות ופוליטיות, חזון השלום הנצחי, הוא דיבר על כך עוד בעירו של הפילוסוף הגרמני הזקן, נדרשות קואליציות בינלאומיות שמגנות על העולם ועל אומות שנפלו למלחמת דת או מלחמת כיבוש, או מלחמות עצמם ממש. לכן הוא רצה את באר שבע. לכך הוא התכוון כאשר הגיע אליו אבימלך, והוא אמר לו "הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני", אך בכל זאת כרת עמהם ברית.
הלא אתם שנאתם אותי רק מפני שאני בן או בת לעמי. וישנן מי שבאו ובאות בשם האם והבת למען השלום למען שתי העיניים וגם אותן העיין הסתומה העיוורת חיסלה. רק גוויתן זוהתה. וויויאן סילבר. שני לוק. ועוד ואף על פי כן לא נכנע לשואפי הנקם ומלחמת הנצח.
***
לבאר השלישית שחפר ולא נסתמה יצחק קרא רחובות הנהר.
כי רחובות הנהר הם עניינה של העין השלישית, הבאר השלישית – העין השלישית. אותה עין שנפתחת רק מחמלה הארה, ומחוייבות לכל באי עולם, עין של כתר עליון, עין אשר אלה שרואים דרכה רואים מציאויות רחבות יותר. באשר הם אלה אשר גם אם מתרחשת קטסטרופה איזורית עסוקים בכל מרצם ומאודם בחיפוש פתרון מיטבי כולל, ולא רק בפיזורו לאויר העולם של שיח דיכוטומי שגורם עוד ועוד נזקים בעידן המדיה בו אנו מצויים.
רחובות הנהר רחובות האור העין השלישית המרחב השלישי, האמונה בחזון הנביאים "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה". המקום בו רואים עין בעין ופנים לפנים אדם לאדם. המקום שבו אפשר לומר וצריך לומר שהחובה המוסרית אנושית מחייבת אותי בכל רגע ורגע ושזוהי המשמעות הרוחנית של הפסוק "ואבוא היום אל העין". עכשו ברגע זה ובכל רגע וכל יום הוא היום שבו אני נדרש להיות בעל מבט של חמלה ואחריות רחבה.
זהו מקום כואב מקום של דרישה מוסרית נעלה שלעיתים מתבדה. לאחר אסון ה7.10 ותוך כדי מלחמת קיום הכרחית אך המתרחבת עוד ועוד מחובתנו להמשיך ולדבוק בחזון ההידברות והשלום של פנים אל פנים ועין בעין. האף שהעיין העיוורת של הטרור ספתה בלא הבחנה. נדבק באמונת באר לחי רואי. בחובת ראיית האחר ובמחוייבות לפתרון והסדר מוסרי בלא לסטות לדרכי הנקם וההשמדה.
שלוש ערים נזכרות בספר בראשית: עזה, ירושלים הנזכרת כעיר שלם, ובאר שבע. באר שבע היא המצפן של השבועה והעדות במלחמות הקודש האמיתיות והדמיוניות על סמלים, על אובייקטים בין עזה וירושלים, על הר המוריה שעליו הוא נעקד, יצחק חווה שוב ושוב את כל גופו קשור, את הרצועות האדומות והמדממות, והוא זועק אין התרת ספק כהתרת השלום.
נאמר ב17.11.2023 - השבוע השישי למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/ZiJWebwngDQ
留言