פרשת לך לך ירדה כתורה מן השמים באוקטובר 2023, ואברהם ספג אותה בחזון ברית בין הבתרים. רק כמה שבועות לפני כן אברהם יצא לקרב. הקרב התפתח כאשר מלכי סדום ועמורה נוצחו במערכה. איך זה היה? ישב לו אברהם בצומת שדות התבואה ושבילי המרעה ולפתע האבק עולה ומיתמר מריצה מבוהלת. הכל נפתח ברגע של "ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי". לפי חישוב השנים המקראי - המסורתי בלבד יש להדגיש - אברהם נולד בשנת 1948 אחרי בריאת העולם (תתקמ"ח).
הפליט מגיע לאברם עם דיווח על שבויים, על חטופים ועל ביזה טוטלית "וישמע אברם כי נשבה אחיו וַיָּרֶק את חֲנִיכָיו ילידי ביתו וירדוף עד דן".
לא בכדי זה הרגע שבו אברם נקרא לראשונה במקרא: "אברם העברי" אברם התייצב, התייצב ועשה, איש לא ביקש אותו ואיש לא דרש ממנו. אברם לא היה חייב כלום במיוחד ללוט בן אחיו הקנאי והמתקוטט על הארץ, אבל הוא מיד הגדיר אותו כאחיו ממש, ואסף לא רק את חניכיו אלא גם את בעלי הברית שהיה חכם לאסוף עד אז במשך הזמן.
אברם שמע את דברי הפליט והתגלה כמנהיג אמיתי, זה שמבחין בין עת לדיבורים ועת למעשים, ועושה את המעשה הנכון ברגע הנכון. מנהיג מתגלה בזמן חירום, כשאין ריווח מספיק בין חשיבה לפעולה, ועושה את הפעולה הנכונה. זה ששומע את הצליל do the right thing מבלי שהצטווה או נדרש לכך. אברם היה עברי, אבל מאיפה לאיפה הוא עבר? הוא עבר מהצד של הבנת עצמו להבנת הצד הנגדי. בניגוד ליונה הנביא שברח מהדרישה של האל ממנו, ושרק סערת הים גרמה לו להכיר בגורלו/ייעודו ולומר: "עברי אנכי ואת ה' אֱלֹהֵי השמים אני ירא".
השיחה של אברהם עם הפליט הייתה קריטית. הוא לא רק אמר, הוא גם קם עשה. פליט, כל פליט שהוא בעולם, הוא אנונימוס. הוא חסר שם. הוא חסר פנים. ללא בית, תעודותיו וחפציו אבדו נשרפו או נבזזו, קרוביו נשבו. כשאברהם נסע אל קין ואל אביו אדם עשרים דורות לפניו הוא לא פעם שאל אותם: תגידו לי איך התפצלו הברכה והקללה. הוא חיכה לתשובה הזאת. כי אברהם לא הבין מעולם במה הוא מבורך.
הפליט הוא אדם פרטי ששרד ומשלם את המחיר הכבד ביותר. הפליט בורח, הפליט מגיע על ספינה שטובעת או מתרסקת, או ספינה שאף ארץ לא פותחת בפניה את שעריה. הפליט נודד בשיירות, בורח על נפשו. הפליט רץ רץ, ומעליו מעופף בשמיים מלאך. מי הוא המלאך הזה? המלאך מיכאל הקרוי אף הוא פליט. כאשר השטן ביקש למרוד באלוהים, נדחה מן השמיים ונפל, הוא תפס במיכאל וביקש לגרור גם אותו עימו. ומאז מיכאל מגן על כל הפליטים שבעולם, כך מספר המדרש. הפליט רץ, ומעליו מעופפות כנפיים, ברעש עמום של לכאורה מזל"ט, ובא לבשר לאברהם שגם בן אחיו וכל בני ביתו של האח הזה שבויים וחטופים בידי אוייב. גברים, נשים, תינוקות, קשישים, אנשים חולים הזקוקים לתמיכה רפואית על בסיס יומיומי, ובימינו אלו ממש אחינו חטופים בידי החמאס.
איננו יודעים באיזה תנאים מוחזקים השבויים אך ברור לנו שלפחות חלקם נמצאים שם אחרי מעשי אונס, התעללות וביניהם ילדים קטנים שנשבו לאחר היותם עדים לרצח הוריהם לנגד עיניהם. בעדות אחד הניצולים הוא העדיף לדעת שאשתו מתה מאשר חטופה והפסוק: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" צף למשמע הדברים, איך מתעדפים אסון על פני אסון בלב הטראומה והסבל.
*
רעיון הדרשה היהודית טומן בתוכו את התפיסה שקיים תואם בין התימות והתזות העולות מן המקרא ובין המציאות ומרגישים שזו קריאה לתזות פילוסופיות, שיש זמנים שאי אפשר להתחמק מהתיאולוגי-פוליטי הנגדי, ושצריך להציב אותו. הרבה אומרים היום we stand for. אבל האם העומדים האלה, והאומרים זאת ידעו, יודעים וידעו איך להשיב מלחמה שערה לגישות דתיות-לאומניות ולטרור מכל הסוגים.
אברהם היה זה שיודע להתייצב נגד מעשי העוול.
מי הוא אברהם ולאן הוא הולך, מי היה אותו אדם שלפתע שמע קול אומר לו 'לך לך', תתנתק מהאבות מארץ המולדת לך לך למקום אחר, ומי היה הפליט שברגע של אסון וטראומה נפלט לחוצות זוועה בתוך הרס ואמרו לו: רוץ אין זמן לקחת כלום קח רק נעליים כדי שלא תדרוך על הגוויות.
אברהם והפליט נפגשו במלחמת עֵילָם ושִׁנְעָר מול סדום ועמורה. הפגישה הזאת נועדה להיות עוד מימי נערותו של אברהם בחרן שם נולד. בגלל שאברהם היה במהותו ההלך, ההולך, זה שנדון להליכה זה שעתיד ללכת עוד ועוד. במסלול מירושלים לבאר שבע, ובמסלול מבאר שבע לעזה, אברהם יפגוש את צאצאי צאצאיו נדונים לנדוד בין הבתרים.
כך הגיע גם הרגע של לך לך ובו יצא אברהם מחרן כדי ללכת ארצה כנען. חרן שממוקמת כיום בדרום מזרח טורקיה בסמוך לנהר פרת ולגבול הסורי, חרן שבה התיישב תרח אבי אברהם אחרי שיצא מאור כשדים.
כל זה חשוב לנו, כי אנו באים מהסוף להתחלה, זה לא סתם רוורס, זו התרחבות, מושג הזמן דורש זאת. אמנם ללכת עם המקרא קדימה אל העתיד, כמו תינוק שנולד וגדל יחד עם הסיפור החדש, הסיפור שמספר לו המקרא זה יפה מאוד וזו גם דרך, אבל אנו הולכים עם המקרא שוב ושוב גם כמו זקנים, כמו מבוגרים כמו אנשים שבגרו כבר. עלינו להבין את הזיכרון שבו אנו שבויים בצורת היוולדות אחת, לצאת מקונספציה שבה אנו חטופים ושעלולה להוביל לחטיפה בממשי. עלינו להיחלץ, ולשם כך עלינו לקרוא את המקרא גם לאחור, עלינו להשתחרר מן הלא מודע שאותו עלינו לנסות ולהעלות אל האור בכדי לצמוח טוב ונכון יותר לעתיד. מוכרחים לחזור אחורה כדי לנוע טוב יותר קדימה, לזיכרון כדי לבנות אוטופיה חדשה. הנביא ישעיהו נביא הנחמה, רגע לפני שהוא אומר "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", הוא אומר: "הראשונות מה הנה הגידו וְנָשִׂימָה לבנו ונדעה אחריתן או הבאות הַשְׁמִיעֻֽנוּ... הגידו האותיות לאחור ונדעה".
פסוק שיש לו אינסוף אפשרויות לפירוש. אך הפסוק הזה גם בא לדרוש מאיתנו לא רק לדעת לספר את הסיפור לאחור כמו פִילְם נוּאָר, אלא לדעת לקרוא את הסימנים של העבר, האותיות כאן גם כיחידות בודדות הבונות את גופה של המלה וגם האותיות כסימנים בתוך האובייקטים בתוך הדברים עצמם במציאות בטבע, ומעל הכל בתוך הערפל הסתום הפוליטי. אנחנו מוכרחים לאפיין את הפצע ואת הדרישה שנדרשת מאיתנו כדי לייצב שוב נכון את הראשונות והאחרונות. מוכרחים לחזור חזרה אל הקיר ואל הכתובת שהייתה כתובה עליו ולא נקראה באמצע המשתה שערך בלשצאר. ושרק דניאל שכמוהו כאברהם ידע לפרש אותה. מה הייתה הכתובת הזאת?
מאז סיפור הבריאה, שתי פרשות בראשית ונח של קדם ציוויליזציות, של חיי טבע פרועים שמוצגים ללא קטגוריות מוסר, הם אלו שהובילו אותנו להתחלתו של סיפור היסטורי כביכול - לאברהם, אבי המאמינים בין המון גויים, האב הנערץ בכל דתות הספר, אבי יצחק וישמעאל, מי שהנצרות מזהה את יצחק שלה כמתריס ומטרים ומסמן את ישו. ושאפילו בהודו לא אחת שמעתי מפי נזירים והסוואמי שאני מקורבת אליו, כי המלה ברהמין באה מהמלה אברהם. כזאת היא האהבה לאברהם בכל הדתות. אלוהים אוהב אותו. אלוהים קרא לו אברהם אוהבי ולא אברהם אהובי. זו הייתה גדולתו של אברהם הוא היה "אוהב". אברהם כמי שעוד הוגדר בידי הנביא ישעיה כמי ש"העיר צדק ממזרח".
הרבה דרשנים, מקובלים ופילוסופים ביקשו לאורך הדורות לספר את סיפורו של אברהם, מהמדרש עבור ברמב"ם, וכך עד ללוינס ודרידה בימינו. הרמב"ם, ר' משה בן מימון, שגם קרא לבנו האהוב אברהם, היה אחד מהגדולים בלספר מחדש את אברהם, לאסוף מהמדרש ומהמקרא את כל הרסיסים לקרוא אותם אל מול הלכה ופילוסופיה ולהעמיד מביניהם נרטיב חדש, את דמותו המזוקקת של אברהם. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א) מספר על טעות הדור של אנוש ומחשבתם שהכוכבים שולטים בעולם, על בניית היכלות לכוכבים, בניית צלמים ופסלים, עשיית צורות גשמיות והקרבת קורבנות להם.
לעומת זאת, אל עליון קונה שמים וארץ הוא "צור העולמים", דהיינו זה שהיא מקור הצורות כולן. צור מלשון צורה. אותו שהתגלה בנקרת הצור, והתגלה כמי שאין לו פנים. אומר הרמב"ם "לא היה שום אדם שהיה מכיר ולא יודע אלא יחידים בעולם כגון חנוך מתושלח נח שם ועבר. וכל זאת אומר הרמב"ם "עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו".
ואז הופיע אברהם. אברהם התעמת עם אנשי אור כשדים, הודיע על הטעות בדרך הצלמים והפסלים, הוא קם ועומד על כך שראוי לאבד ולשבר את כל הצורות כדי שלא יטעו כל העם. הוא נאבק בנמרוד, אותו ארכונט ושליט, הדמות הארכאית המיתולוגית, האב הקדמון של העולם המתחדש אחרי המבול. הרמב"ם מתאר את ההתמודדות של אברהם ונמרוד ממש כמו ויכוח פילוסופים או פולמוס בן דתי: "גבר עליהם בראיותיו".
ואז אברהם בורח. בריחתו הראשונה של אברהם היא מאור כשדים אל חרן ומשם הוא יוצא אל כנען.
מי היה נמרוד? נמרוד היה איש ציד, נמרוד מלך באור כשדים, נמרוד הוביל את פולחן הצורות והצלמים, נמרוד לא צד רק חיות, יש והתפתה שוב לצוד אנשים, כמו שקרה לפני המבול וכמו האסון שבגללו נכחדה הארץ. נמרוד עקף את הצו והחוק שניתן לעולם החדש במעמד ברית הקשת בענן, שלא לצוד בני אדם, על ידי כך שהוא צד אנשים למשטר טוטליטרי, למשטר של טרור של המלך כנגד נתיניו. למרות שהציוויליזציה נעה קדימה מן הקדם היסטורי אל ההיסטורי, נמרוד המשיך להתעקש על עולם חסר מוסר. נמרוד מייצג עולם חסר משמעות ונעדר צלם אל בתוך ההיסטוריה. נמרוד מגיע מהקללה. זאת הייתה המרידה של נמרוד בברית העולם החדש, ולכן גם שמו הוא כזה, נמרוד בלשון רבים. גם הוא חתום בחותמת מגדל בבל. נמרוד כמו "נעשה לנו שם" ונמרוד.
ושלא נטעה בכך המקוללים לא היו טובים מהמבורכים, והמבורכים לא בהכרח היו טובים מהמקוללים. הם נאבקו ונאבקים ביניהם לאורך כל ההיסטוריה בניסיון מתמיד לסמן זה את זה: מסמנים ומסומנים.
נתמקד רגע במסע של אברהם אל נמרוד.
נמרוד מופיע בעולם המתוקן אחרי הפוסט-טראומה של המבול וההכחדה, מיד אחרי שהעולם משתקם מאסון המבול ורגע לפני אסון מגדל בבל. נמרוד הוא צאצא ישיר לשושלת חם המקוללת. ממלכתו של נמרוד בבבל ואשור והוא הבונה של נינוה ושמו נקשר בשם העיר הגדולה.
נמרוד הוא זה ש"החל להיות גיבור בארץ, הוא היה גיבור ציד לפני ה'" עד כדי כך ששמו נתלש ממנו כאדם פרטי והפך לשם הסוג: ציידים. לפי המיתוס המקראי, עד לנמרוד מבחינה אנתרופולוגית לא הייתה חברה ותרבות ציידים בציוויליזציה האנושית. קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן, והשלב השלישי של הציידים קשור בנמרוד. אני רוצה לטעון כי ההשחתה בדורות שלפניו בזמן שהוביל לדור המבול, הייתה כרוכה בכך שאנשים פשוט למדו לרצוח זה את זה ולאכול אחד את השני, באותה קלות דעת שבאו על העריות, גם אם זה בן או בת, ותוך כדי אונס האב.
ניתן להציע כי הקשת הראשונה בעולם - כאובייקט ממשי שבעזרתו מתבצע ציד של חיה, נוצרה רק אחרי שאלהים שירטט את צורת הקשת בשמיים כשהמבול פסק. הקשת הלא היא האור המשתבר לצבעים אחרי הגשם בתוך קרן אור. הקשת היא אות הבסיס בין אלהים ובין נח. העובדה שזה ההקשר הראשון שבו מופיעה צורת הקשת בענן ושהיא קשורה בברית ומיתוס שקשורים לשינוי האוכל, מלמדת שחייב להיות משהו שלא נאמר בה בפירוש אך נלמד מכלל ההקשר, והדבר הזה המונח לכאורה כסוד אבל בעצם אין דרך לקרוא אחרת את מכלול הסיפור הוא שנעשה מאמץ לטשטש את החטא הנורא של הקניבליות שמתוך החורבן שהוביל אליו נברא עולם חדש ובו נקבע שלא אוכלים יותר בני אדם. המעבר בעולם המתואר בפרשת בראשית אל העולם המתואר בפרשת נח, הוא המעבר לפשרה על אכילת חיות, לאחר שהאנושות לא הצליחה להסתפק באכילת צמחים.
בעולם שבו אנשים רועי צאן ועובדי אדמה הרגו זה את זה כשבא להם לאכול בשר. אלהים התפשר והבין שזה בלתי אפשרי, ונתן להם אישור לצוד חיות במקום לרצוח בני אדם למטרות תאוות הבשר. זו המשמעות של היותו של נמרוד צייד. והמשמעות של היות נמרוד מלך, זה פיתוח התיחכום בו ציד אנוש מתלבש בפוליטיקה ובהסוואה זאת יכול שוב לחולל את כל הפשעים האנטי מוסריים ופשעי אנושות בעולם.
עתה אנו באים שוב אל מגדל בבל, הסיפור שנכנס באמצע תולדותיו של שם, האח השלישי. נזכור שמגדל בבל היה ממוקם בבקעה, בארץ שנער, הארץ שהייתה תחום מלכותו של נמרוד. הבקעה הזאת התגלתה לבני האנושות הנודדים בזמן מסעם מקדם, כלומר בזמן שנסעו רחוק מגן עדן ורחוק מקדמת עדן שאליה גורשו אדם וחווה. שם רצו להתרכז יחד ולעשות להם שם, מגדל שראשו בשמים, משהו יצוק, שנוגע בתקרה שממנה הגיעו הגשמים שהרסו את העולם הישן, משהו גבוה כל כך אולי כמו המפעלים הרעילים ותוצריהם שעתידים לחורר את האוזון.
אם כך מיתוס בבל ומיתוס מגדל בבל כשהולכים בו זמנית קדימה ואחורה - מסבירים גם את נמרוד וגם את אברהם. למה? בגלל שגם נמרוד וגם שם היו קשורים למגדל בבל. גורלם חתום בשמם ללא הפרד כלשהו. ללא הבטחת היעוד שלא התממשה.
הקמת מגדל בבל היא כזאת שבאה מתשוקתו ומרצונו של האדם לעשות לו לעצמו שם, בניגוד לאומץ ולצניעות לקריאה בשמו של האחר. עולמו של נמרוד היה עולם של צורות, אך לא עולם של צלם האל. עולמו של נמרוד היה עולם ששוכח שהציד לא היה אלא פשרה לנוכח הרצח והקניבליות.
המאבק בין נמרוד ובין אברהם הוא על שתי תפיסות שונות בתכלית של השם והאובייקט. הפצע בקשר לשם - התרחש כבר בשושלת של האבות הקדמונים של אברהם, שושלת שם. צריך להבין את משמעות הפשט של הופעת אברהם מזרע שם: המשמעות היא שאברהם הגיע מאבות חצופים ומרדנים, אבותיו היו האנשים שאמרו "נעשה לנו שם" -- < --על רקע זה מגיע אברהם, על רקע זה קוראים לאבי אבותיו: שם, ומהעמדה האלטרנטיבית שלו, המתנגדת למסורת אבות, התיקון שהוא מציע לכל שבט שהיה בנמצא שם, הוא לא לדאוג לשם של עצמו אלא לקרוא בשם אלהים.
ולא שאברהם הוא פחות מרדן, אברהם הוא גם אדם מורד.
שתי גישות לשם. שתי גישות לצלם. כשנמרוד דיבר בלשון רבים של "נעשה" ושל "נמרוד" כוונתו הנסתרת הייתה באותה נשימה: אנחנו נמרוד, אך אני אעשה כל מה שיחזק אותי, כדוגמת שליט חוות החיות, כפי שמספר את סיפורה ג'ורג' אורוול, שבה לכאורה כל החיות היו שוות אך היו חיות ששוות יותר.
הפיצול והמאבק הזה חוזר לרוצח הראשון - לקין.
קין חשב שה"אני" הוא כמו אלהים, במובן הזה הוא באמת מימש את הפיתוי הנחשי "והייתם כאלהים", זה מה שהנחש מבטיח, וזה היה האידיאל של קין. קין הרי רצה שהוא יאמר "אנוכי" ולא יהיה אחר בעולם. ונמרוד המשיך אותו ואת הכיוון הזה.
לעומת הגישה של קין, אברהם חשב שהאחר הוא הוא שהינו "כאלהים". שתי תפיסות שונות של צלם אלהים שתי תפיסות של השם.
האכזריות או החמלה, האמונה בטוב או האמונה ברוע. הפנים או המלה. האובייקט או השפה; אך האם באמת הכל מסתדר בצורה דיכוטומית כזו של או-או, אברהם לא ידע, הוא התלבט.
שתי השאלות הגדולות שלקח איתו אברהם למסעו, ואנחנו נעקוב אחריו בהמשך פרשות הדרכים, בדרכו אל הברית ואל העקדה – היו השאלות בדבר מקומה של המילה, ומקומו של הצלם, מקום כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד בתוך המערכת הכוללת של זיקת האדם לאל וזיקת האדם לאחיו בני האדם.
אברהם כולנו יודעים – ואין מה להחביא את זה – עתיד ללכת אל ברית המילה ואל העקדה, אבל עוד מוקדם לנו לעסוק בכך. בכדי להציע פירוש חדש לשתיהן אנחנו צריכים להדגיש עבור מה הלכנו אחורה, מה רצינו למצוא, מדוע ננבור בין הלבנים השרופות והשבורות של המגדל שהתמוטט מה נמצא בground zero, גוררים את עצמנו אל נקודת האפס של השפה והציוויליזציה והאנושות הרצחנית רצופת תהילה ומשאלת חטאו של המגדל. השם בא מעולם השפה. הצלם בא מעולם התמונה.
הליכתו האמיתית של אברהם היא אל אדם. זוהי ההליכה לאחור שלו ושם הוא מחפש את האותיות שנשברו כשהמגדל היומרני של בני שם ושל נמרוד קרס ונהרס. אבל לאיזה אדם הולך אברהם, הרי בסיפור בראשית יש לנו שני טיפוסים מובהקים ושונים מאוד של אדם הראשון. אדם של פרק א ואדם של פרק ב.
המושג "צלם אלהים" נזכר רק בפרק א' פרק הברכה והבריאה הפרק של האדם הטבע, ואילו בפרק ב', פרק היצירה בפרק האדם ההיסטורי ובפרק הקללה אין בכלל צלם אלא קריאת שמות. שם האדם קורא בשמות לחיות ולאשתו, ואלוהים מקשיב.
מדוע השם והתמונה נמצאים בעימות כה חריף בלב הסיפורים על שני טיפוסי בני אדם, שהם הטיפוס המבורך והמקולל? את זה רוצה אברהם לדעת, ולשם הבירור הזה אברהם הולך אל אדם.
איך לחשוב חשיבה חדשה מתוך התייצבות בתוך המציאות ומתוך התחייבות לנקיטת עמדה - זו נקודת ההתחלה שלנו תמיד ומבראשית.
הסוגייה היא לאורך כל הדרך: השם. מרגעי הקריאה הראשונים של האדם את החיות בשם, ועד נעשה לנו מגדל ונעשה לנו שם ועד אברהם שקורא בשם אלוהים. הסוגייה היא לאורך כל הדרך גם סוגיית הצלם. מעשיית האדם בצלם אלהים, ועד כריתת הברית החוזרת של האל עם האדם שהשחית את דרכיו ולא מסוגל לשמור "כי בצלם אלוהים ברא את האדם".
*
בצומת השם והצלם מגיע אברהם עם הבשורה החדשה. אברהם הלך והלך. הרי עוד לפני שהופנתה אליו הקריאה לך-לך כבר הלך מאור כשדים אל חרן. ואברהם המשיך ללכת, ועוד הולך עד ימינו היום, והולך איתנו. ההליכה של אברהם, פסיעותיו של אברהם, הניסיונות בהם נתנסה, כל ניסיון וניסיון הם צבירת איכויות חדשות בכל אחת ואחת מהצמתים בהם אבותיו כשלו. לכן הוא ממשיך והולך איתנו גם היום ממש, הולך וקורא לעשיית האדם את נפשו.
כל ניסיון מעשרת הנסיונות שמנו חכמים בחייו של אברהם קשור בהתמודדות שלו שחוזרת לכישלון ולפגם של אחד מאבותיו.
הבעיה של בראשית הייתה קניבליות.
דור נח הגיע לברית הראשונה: והיא הסדרה של הפסקת הריגת בני אדם לשם אוכל והיתר להרוג חיות כדי לאכול – שבו כרוך החוק הראשון בעולם, האיסור לרצוח אדם, לשפוך דם אדם.
נזכור שלא היה שום חוק-על הנוגע לאי הריגת אדם ולא הייתה כל ידיעה במה לעגן אותו. האם בפרקטיקה האם בפרגמטיזם האם באלוהים. וכאן בברית נח, הראשונה שנכרתת אחרי התחדשות הציוויליזציה נקבע "כי בצלם אלוהים עשה את האדם", זו הפעם הראשונה שהנרטיב של בראשית הופך לראשונה לחוק. חוק ההתנגדות לרצח.
כשאלהים אומר לנח: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ד) – ברור לחלוטין מעצם הצורך לקבוע היתר חדש שמלכתחילה אלוהים ציפה שבני האדם יהיו צמחוניים. דבר זה מתברר בחזרה פשוטה לסיפור הבריאה בפרק א' לאחר בריאת האדם בצלם אלוהים בראו אותו, זכר ונקבה ברא אותם אלוהים. מדבר לאדם וחווה יחד, פונה אליהם בלשון רבים ואומר להם לאחר שבירכם בפרו ורבו כך:
"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים, ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה – ויהי כן!" (בראשית א כט-ל).
זאת הייתה ברכת היום השישי ברכה שבה אלהים אומר לאדם וחוה שיאכלו עשב זרעים ופירות יחד עם החיות: ובסופה אלוהים היה מרוצה.
"וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי בקר יום השישי". בשני המקרים כמעט באותן מלים אלהים מברך לפני כן את האנושות בברכת פרו ורבו. אלא שבבראשית הציווי הוא לאכול צמחים יחד עם הרמשים והחיות, ובנח הציווי החדש מתיר ומאפשר לאכול צמחים רמשים וחיות ואוסר לשפוך דמם של בני אדם.
*
פרק א ופרק ב של בראשית: האדם של הברכה והאדם של הקללה
רבות דובר בחקר המקרא ובמסות תיאולוגיות על המתח בין פרק א' ופרק ב' של בראשית, אף אני דנתי בכך לא פעם, ולא אחזור על עצמי כאן. עכשיו אקח רק מה שאני צריכה לדרך הפעם, השנה הזאת, ובהרחבת הדברים לספר בע"ה אאריך.
האדם של פרק א' הוא האדם של הברכה, האדם של פרק ב' הוא אדם המקולל שוב ושוב ושוב. היינו יכולים גם לבחור מבט סטרוקטורליסטי של טבע ובין התרבות, ולהגיד שהאדם של פרק א' הוא האדם של הטבע והאדם של פרק ב' הוא האדם של התרבות.
האדם-זכר של פרק א' הוא בהרמוניה עם האדם-אשה, שניהם מבורכים יחד, יחד הם בונים את מושג האדם בשיווין. שניהם כמו החיות העופות והרמשים - צמחוניים לחלוטין, אוכל עשב ואוכלי פרי העץ. האדם של פרק א' מקבל ברכה: "פרו ורבו", אנו שומעים שהוא נעשה בצלם אלהים.
לעומת זאת האדם של פרק ב' לא שמענו מילת ברכה אחת אליו, רק קללות. שמענו על היררכיה, לא שמענו בפרק ב על צלם אלהים אין ביטוי פיגורטיבי יש רק ביטוי לשוני. יש שפה יש מתן שמות, בפרק ב אנו שומעים על ציווי על חוק ועונש, על חטא ועל קללה ועוד קללה.
אם כך שושלות הקיום התחילו מוקדם מאד במתח קיצוני בין טבע ותרבות, בין ברכה וקללה והתקדמו לכיוונו של קין הרוצח - המקולל אף הוא בנדודים - לכיוונו של נח שכל נחמתו הוא בהישרדותו העצמית עד לרגע האומלל שבו אלוהים מדבר לנח המקולל ונסוג בו מהציווי של עצמו, ומאפשר את אכילת החיות ובלבד שלא ירצחו ויאכלו בני אדם את בני אדם. ההקבלה המדויקת של דברי אלוהים בברית החדשה שכרת עם נח המפרה משנה ומעדכנת את ציווי וברכתו הקודמים לה מוכיחה לא רק שברכת אלוהים לאדם של פרק א' נכשלה אלא מה היה טיב השחיתות והחמס הנוראיים שמילאו את הארץ ושבגללם הציוויליזציה האנושית כולה נכחדה.
צלם אלהים נזכר רק בפרק א' פרק הברכה והבריאה, הפרק של האדם הטבע, ואילו בפרק היצירה, הפרק שאקרא לו פרק האדם ההיסטורי ופרק הקללה אין בכלל צלם אלא רק קריאת בשמות הן לחיות הן לאשה.
מדוע השם והתמונה נמצאים בעימות כה חריף בלב הסיפורים על שני טיפוסי בני אדם המבורך והמקולל? האם השפה והשיום נמצאים ביסודה של הקללה? האם השפה עצמה היא תולדה של רצח ששכחנו?
כשאנחנו מלווים את אברהם בהליכתו אל אדם, אנו מבינים את המרד של אברהם. אברהם ידע מהו אי הציות, הרי אברהם לא ציית לנמרוד הצייד. נזכור: נמרוד שעבד צורות וצלמים רצה לעשות לו שם; אברהם בא ושיבר את הצורות וברח לחרן. אברהם חיבר בין השם ובין חוסר התמונה של האל, לבין זכותו הלגיטימית של כל אדם לתמונה ולשם, ואם כך לבית ולקיום. הוא הבין שאדם הוא לא רק בשר, זו הייתה בשורתו של אברהם.
***
נחזור לרגע של אברהם והפליט, להליכתם יחד בדרך כשהמלאך מיכאל חופף בשני כנפיו עליהם.
אברהם והפליט הולכים יחד בדרך. הם הולכים בדרך מנירים, ניר עוז, כפר עזה, בארי, לכיוון אילת וים המלח, הם הולכים מכיוון אשדוד, אשקלון, נתיב העשרה, גילת, אופקים, כרם שלום, עלומים, מפלסים, שדרות, הם לא יודעים לאן הם הולכים, הם מחפשים מקום. אברהם והפליט הולכים יחד גם בדרך מעזה ויורדים מהמרכז דרומה נוסעים למצרים "הלוך ונסוע הנגבה".
אברהם מקבל את הברכה וקורא בשם אלהים, לא בשמו שלו, וכשלוט מיושבי סדום נשבה למרות שהכתוב כבר אומר שאנשי סדום היו רעים וחטאים. אברהם יוצא להילחם למענו. את לוט בן אחיו הוא רואה כאחיו. אולי אברהם מרד באביו שלו, אלא שזו הייתה מרידה ערכית. אברהם הוא אדם של אחווה.
אברהם חושב שכל שפע שבא לעולם, אינו צפוי, אינו מובטח, ושאיננו אלה כצדקה ונדבה, והוא מוסיף להאמין.
*
שמענו על ברית הקשת, אות ברית לציוויליזציה שלא תיחרב, שמענו על הברית השנייה בדמות בעלי ברית וקהילת האחווה שאברהם משיג והם אלו שיצאו להילחם איתו בסדום, וכך אנחנו מגיעים לברית השלישית: ברית בין הבתרים.
זה לא כמו נח שהקים מזבח לאלהים שאשר יצא מן התיבה, זה לא כמו אז שאלוהים סימן מצידו ובאופן חד צדדי את הברית בשמיים. ברית בין הבתרים היא ברית אחרת, הפעם מלכתחילה יש כאן שני צדדים, יש חזון. יש מעמד חתימה משותפת על הברית. יש שותפות.
נתבונן בחזון.
אברהם התבקש לקחת שלוש בהמות בית בגיל שלוש:
עגלה, עז ואיל, ושני ציפורים: תור וגוזל. את גוזל הציפור הוא לא בתר, נוצר תווך בין בתרי החיות. אברהם יושב ומחכה, העיט יורד על הבתרים. אברהם מניס אותו. השמש נוטה לשקוע. אברהם מרגיש תרדמה בלתי נשלטת שנופלת עליו.
אברהם ראה ארבעה ממדים של זמן תוך כדי התרדמה הגדולה שנפלה עליו. וכאן חז"ל באופן גאוני דרשו: "והנה (1) אימה, (2) חשיכה, (3) גדולה, (4) נופלת, עליו", בעצם זה היה חזון קשה מאוד.
אברהם הרגיש כאילו הוא עובר הרדמה לשם פרוצדורה רפואית, שאינו יודע אם יצא ממנה בחיים, סם השינה בלע אותו בהדרגה: אימה, חשיכה, גדולה, נפילה. ותוך כדי שנחטף לתוך הבעתה הגדולה הזו, נפל לפיו הפסוק של ברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". הייתה זאת התגלות של בעתה.
אברהם ראה בחזונו שהציוויליזציה האנושית תעבור שליטה של אימפריות, שאימפריות וממלכות תתעמרנה זאת בזאת. ועוד התבונן בגורלו של העם שהובטח לו שבו יתברך, וראה שעם ישראל בפרט יהיה נתון לשעבוד של בבל, של מדי ופרס, יוון ורומי חזונו הרחיק והרחיק לדורות רבים הלאה אולי ארבע מאות שישובו הנה אחרי גלות ארוכה בתוך האימפריות, המספר היה 1948 לספירת הנוצרים, שלוש שנים אחרי תקומה מאפר ומתנורי עשן שאותם לא הבין. ועוד הרחיק החזון והוא ראה כמו שיצא בן שבעים וחמש מחרן, הישות הפוליטית הזאת שתקום מזרעו, תחיה שבעים וחמש שנה ואז בשנה שלאחר מכן תעמוד בצומת של יציאה מחרון האף והזעם בו נולדה והתביעה מהדור הרביעי הזה תהיה לצאת מהטראומה דווקא ברגע שבו הטראומה הולכת ומתממשת.
אמרנו, זו לא הפעם הראשונה או האחרונה שנבחין בדמיון בין אברהם ובין דניאל. גם דניאל (דניאל, ב לא-מה), ראה צלם שגופו עשוי באופן היררכי מארבע מתכות שמסמלות את ארבע התקופות בתולדות האנושות, זה היה חלומו של האימפרטור נבוכדנצר שסרב לספר את חלומו ודרש מחרטומיו את הבלתי אפשרי לא רק שיפרשו אלא שם ינחשו וידעו את החלום אותו הוא ציפה שיפרשו לו. נחזור בהמשך עוד בע"ה לחזון זה. נניח לו עכשיו.
הפיגורה הזאת, האורגניזם הזה, אם אנו נבין אותו כמרובע המכיל את ארבעת הממדים של העולם, נבין את טיבה של המלחמה האחרונה. המלחמה האכזרית האחרונה והאיומה ביותר, זאת המשוייכת לעידן בו אנו חיים, עידן הפוסט פוסט מהכל, תהיה זאת שבה הממשי יתפרק מהמדומיין ומהסימבולי, זאת שבה הישגי האדם בטכנולוגיה ובמדיה בהסברה ובפייק-ניוז יהיו חלק אינטגרלי מהמלחמה העולמית על דעת הקהל וחלק אינטגרלי מהפעלת פשעי שנאה ברחבי העולם.
הרבה מרובעים התגלו לאברהם בחזון בו התבקש לקחת דווקא חיות בנות שלוש שנים: עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש (בראשית טו ז-כא).
ארבעה מיני עלטה - ארבע אומות
ארבעה דורות
ארבע מאות שנה
ו"דור רביעי ישובו הנה".
אברהם הבין מיד, דור רביעי ישובו הנה, זה הדור שצריך להפסיק את שיח הטראומה, ולהתקדם קדימה לשיח חדש. זה הדור שיחווה בתוך הישות הפוליטית החדשה משבר עצום אבל אולי דווקא בגלל שהוא מצוי בטראומה מתמשכת ורב ממדית, הוא יצטרך להתגבר על עצמו ולהפסיק את שיח הטראומה. יקבל את ההזדמנות לנתיב שיתקן את כל הפצעים ויתבקש להתחיל מחדש. ואולי לא רק הוא, לא רק יצחק, נכון יהיה שגם זרע ישמעאל יצטרך לשמוט את הטראומה יתכן שהם יצטרכו לעשות זאת יחדיו. אך האם הם יוכלו?
זה החזון, רגע אחר אחרי שאלהים הסביר לאברהם שהוא מקבל ברכה עצומה כל כך שיתברכו בה כל גויי האדמה.
אברהם היה דור רביעי למי? אברהם – תרח – שם – עבר?
אברהם מנסה להבין מה הברכה. האם זוהי הברכה, הנשמעת כקללה. איזו מין ברכה זאת אם כרוכה בה באופן מיידי הודעה על ארבע דורות של גלות, של עבדות, של גרות, של עינוי ושיעבוד? ואנחנו שואלים, זו הברכה? מה המסר בכך. אברהם מנסה להבין מדוע חשב שהוא נבחר להיות מבורך. ואברהם שואל ואנחנו יחד איתו: באמת, raely האם זאת הברכה?
*
בלילה כשהוא מתהפך על משכבו, אברהם חרד שמא במלחמה בה יצא לפדות את אחיו לוט משבי, הוא הרג אדם ישר דרך. כבר המדרש מציע זאת בנוגע לנדודי השינה של אברהם. עלינו לזכור, כדי לשבור את הצורות של אבותיו הקדמונים אברהם שבר לאבותיו את הצורה בדיוק כמו שמתבטא המשורר אבות ישורון, כאשר שאלו אותו כיצד נעשה אדם אבות ישורון. ובדיוק כמוהו הוא הרגיש כאב על רגע החושך שירד על זרעו ושהוא לא יהיה שם לצידם.
אברהם פחד כי הוא ידע שהוא עבר בכל תחנה ותחנה שהיו בה אדם נח וקין. עשרת הניסיונות המפורסמים שעבר אברהם הם כמו שאמרנו ולאמיתו של דבר חזרה לצמתים בהם כשלו פצעו ועיוותו אבותיו. בכל צומת שבה עברו אדם קין ונח, אברהם נדרש לבחור בחירה אחרת וניצח, וצבר את האיכות האברהמית הזו, שבגינה הוא נחשב לאב האמונה. אבל בלילה כל הזמן, הוא לא היה בטוח בעצמו, הוא הטיל ספק. הוא עשה חשבון נפש, מה המשמעות של לנצח ולהביס את האויב, ובאיזה מחיר? האם ייתכן, שאל אברהם, שהיה לי חלק בכך שכדי להגן על עצמי ובני ביתי היה לי חלק בלספות צדיק עם רשע? ועיניו זלגו דמעות.
אברהם -בניגוד לאדם הראשון ציית לאלהיו בכל דבר שנגע לעצמו! בטעות ישנם מפרשים ופילוסופים שחושבים שאברהם היה אין-אונים בנושא של שרה ועקידת יצחק. לטעמי אפשר להציע פירוש אחר: בניגוד לנח הוא לא ציית לאלהיו ולא התייחס להודעה על חורבן סדום כאינפורמציה גרידא, אלא הוא ידע לעמוד ולהתווכח עם אלהים על גורל האחר, בניגוד לקין הוא לא רצח, אלא יצא להגן על לוט ולחלצו יחד עם כל מי שהיה שבוי וחטוף, על כל מי שעמד בסכנת רצח אונס וביזה. אבל בכל מה שנגע לעצמו, הייתה בו צניעות של "ואנכי עפר ואפר", כי הוא הבין שהסבל הוא דבר שכרוך בקיום האנושי בצורה שבלתי ניתנת להתרה.
אז מה הברכה ומה הבשורה. אלהים מנסה אני, אומר אברהם, להבין אותך, נראה שזימנת לי קללה. ובכל זאת זה לא יעזור לך אומר אברהם לאלהים, כמו שאמרו אנשים בגירוש ספרד ובשואה: עם כל זאת, אני אאמין בך.
הלפיד עובר בין הבתרים, בין הגזרים, יחד עימו תנור עשן. חתימה של אלהים על הברית: "ואת הצפור לא בתר" כציפור עפה אל הדרור, חיי הנצח של העם שישוב ויפרח מתוך חורבן גלות ומתוך המשרפות.
מהי משמעותו של הדור הרביעי. מה משמעות ההודעה "ודור רביעי ישובו הנה" משמעותה היא שיש חזון ארוך טווח, הגאולה היא תמיד תמיד לא "אתחלתא", החזון של גר בארץ לא להם של עבדות ועוני. הגאולה היא תהליך, כמו שהטראומה היא גם תהליך, הכל קורה בסבלנות. וגם כשאדם מרגיש שהוא בסוף בסוף של ההיסטוריה קרוב לרגע בו תתחיל מחדש אוטופיה אסור לו לדחוק את הקץ ואפילו לא במלה של התחלת הגאולה שתוביל למעשים שיש בהם דחיקת קץ. הנס הגלוי לא יכול לבוא מסימן פרטי לאדם פרטי או לעם פרטי הוא צריך להיות כללי וקוסמי מתנשא לאוטופיה עולמית מעל ההיסטוריה ורק אז הדיבור יהיה של התחלת הגאולה.
הזמן (=הנה) והמקום (=עד הנה). וצריך להמתין לאפשרות שבה שני ממדי ההנה יתמזגו ויסתנכרנו על דעת הזמן והמקום על דעת אלהים ואומות העולם כולם, שני מיני הנה: "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן".
*
מה אברהם הבין מהחזון? הוא הבין שחיי אדם הם פסיק במערך התרבותי הכולל ואפילו החיים ההיסטוריים בפרישתם המלאה וארוכת הטווח הם יחסיים. ישנם ממדי אורך ויריעה ארוכה שבהם הטובה איננה ברורה ואיננה פשוטה. שמושגי הצלחה ברכה ואושר הם שונים ואינם קשורים בקלות ובשפע ברורים וטבעיים.
אברהם הבין ש"והיה ברכה" – זה הציווי, וזו המצווה. אין אוטופיה ואין גאולה שמתחילה במיידי.
הברכה היא שאתה מְצֻוֶּה להיות, מהי האקסיזטנציה שלך? להיות אדם שהוא ברכה לזולתו. זו המשמעות של הברכה שקיבל אברהם, הוא קיבל ידע תודעתי שהסביר לו שהקיום האנושי בעולם, דורש מכל אדם לעמוד במציאות כמבורך, ואת זה אמר לו באופן אישי האל העליון זה שהינו "המבורך בכל מערך". אברהם מבין בצלילות את הקיום הזה, שיש בו כל כך הרבה כאב וקללה. הקיום שקירקגור קרא לו פרדוכס כשהוא חשב את כל סוגי המחשבות שיכול היה אברהם לחשוב בעת שטיפס על הר המוריה יחד עם יצחק בנו, הקיום שהוא הוא כמו שקאמי הגדיר אותו הטיפוס היומיומי של סיזיפוס ברוטינה של גרירת האבן למעלה ההר, גרירה שנראה שאינה מקדמת דבר חוץ מהנפילה החוזרת להתחלת העבודה של היום של מחר וגם כזה הוא הר המוריה.
אברהם מגלה את האבסורד שבברכה, לפי מיטב ידיעתנו: גלות עבדות עינוי שבי אניסות הם קללה ולא ברכה. אז מה הברכה?
מסתבר שהברכה היא לא מתנה. אלהים כביכול לא נתן לאברהם דבר מלבד ציווי בגוף ראשון: "והיה ברכה". אלהים דורש מאברהם שהווייתו ומהותו תגלם רגע רגע ודקה דקה את הברכה. הברכה היא ביכולתו של אברהם לראות באופן מסונכרן את צלם אלוהים ואת השם, או למצער להשתוקק להביא אותם למפגש לדיבור לרגעים של הרמוניה בחוסר הבושה לרצות הרמוניות, ולהפנות עורף כשצריך לאבסורדיות שבשמה לא פועלים לתיקון בתוך המציאות. זו הייתה המורכבות של אברהם.
החיים הם עמק הבכא, surprise, לא רק לנגב הגעת אלא לdesert of the real מדבר של הממשי, זו המלחמה הגדולה של האימפריה האחרונה, ולכן היא תפלוש למדומיין. מסתבר שהברכה איננה בשפע או חיים טובים ונוחים כלשהם. הברכה של אברהם הייתה במקום אחר אותו הוא לא הבין. ולכן גם לא הבין מדוע בשורת הברכה היא סיפור על סבל.
אבל אברהם לא נלחם על ההבנה, הוא דבק באמונה. להיות טוב בהווה, זה הדבר שבו הוא דבק. באמונה שלו בתפיסה המיוחדת שלו את התמונה ואת השם, גם ביכולת לציית וגם בהעזה שלא לציית ולהתווכח.
הקללה היא עובדה. לקיים את הברכה בתוך הקללה זו היא הבחירה.
לא הבחירה של אלהים בך היא הברכה. אלא הבחירה שלך באלהים היא הברכה.
אולם הבחירה באלהים היא משמעותיות אך ורק אם תוך כדי זה לא האללת את עצמך. אם את מתנת צלם אלהים הענקת לאחר. אם היא לא הפכה בסיס לרצח האחר בשם האל. אם היא לא הפכה בסיס הלוגי לפשעי אנושות.
*
בעולם שבו לא היה חוק ולא היה צדק, המצפן של אברהם היה יראת אלהים כפי שהוא אומר לשרה: אך אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני, משמעות הדבר היא: בימים שלפני המבול מי שרצה אישה הרג את בעלה, בדיוק באותו אופן שמי שרצה בשר לפני המבול, ורצה לאכול ארוחת צהריים, שחט את האדם הראשון שנקרה בדרכו.
ההתגלות של אברהם הייתה קשורה במושג האלהים. בהבנה אחרת לחלוטין גם על פניו וגם על אין-פניו של אלהים (כפי שישיר אותם לימים אברהם חלפי), לכן הוא שבר צלמים וצורות, לכן שיחרר זיקות, לכן ברח, לכן הביע התנגדות, מחאה אי ציות, לכן יצא למען האחר. הוא ראה את התגלמות האל באחר, ואת העמדה של האנכי שלו כעמדה של "הנה נא הואלתי לדבר אל אֲדֹנָי, ואנכי עפר ואפר". אולי לכן אנו מרגישים פיצול באישיות שלו לכאורה כאשר הוא מתגלה כמגיב בהכנעה באירועים הנוגעים לו ולגופו לשני בניו, ישמעאל ויצחק.
מתוך כך שהחזון שאמור להבטיח לו ברכה, מבטיח לו גלות, עוני, גרות וסבל, מכאן מסיק אברהם הברכה איננה בשפע החומרי היא לא בבריאות, אולי אפילו היא לא בחיים בתוך העולם הזה, היא בממדים שאני לא מבין אותם. הברכה אינה בלשבת מושב בית, יש משהו בנדודים ובגרות שעתיד לצמוח מהם משהו שאחרי יסורים רבים מאוד מאד הוא יהיה הציפור.
"אברהם אברהם", אני שומעת קול מהרחוב, בעודי כותבת, מה נשמע אברהם אברהם, צועק ברחוב האיש העגלגל על האופניים שבנו נקרא דניאל והוא נוסע כעת לחלק מזון שנזרק בשוק לנצרכים. הוא עושה זאת בהמשך לחסד הכנסת האורחים של איתי יוסטון הדר שנקטע כשהוא נרצח. אותו אדם מלבב מבאר שבע שנשבע למלא מקררים ובתים של אנשים רעבים מאוכל טוב שסתם נזרקו יתרותיו בשוק. מבאר השבועה הזאת בא יוסטון יחד עם חברתו זלטה קוסובסקי למסיבה ברעים ששם נרצחו. מעניין שכך בדיוק מתרחש הבוקר הזה. אברהם מבין הוא יעבור דרך מסלול של סבל כמו לפיד האש אשר עבר בין הבתרים הוא יהיה לפיד האש. לפיד האש איננו רק סימן האל ואיננו רק ביטוי לחתימתו של האל על החוזה שהציע. אברהם הוא הוא לפיד האש. הוא מבין את זה. הוא נענה ליעוד.
***
הבתרים הללו, כך הוא מבין, עתידים להיות בתרי עמו ששוב ושוב ישחט ויטבח וישרף. לשונות האש המלחכות - הוא רואה אותם לתוך 2023 בין בתים קטנים וגינות הלוך ונסוע הנגבה. ועליו יאמר "הרי זה אוד מוצל מאש", אימה, חשיכה, גדולה, נופלת. אברהם נרדם ורואה עוד פעם ועוד פעם את החזון, הוא רואה אותו בכל מיני וריאציות ובכל מיני תסריטים. עכשיו בתסריט השני, כבר יש לו שני בנים ישמעאל ויצחק הוא רואה את עצמו הולך עם האחד אל המדבר, עם השני אל ההר משהו קורה שם עם הבנים, הרי הוא רדום בסם הרדמה, הוא לא מבין לא זוכר ולא יודע. האם ייתכן, תוך כדי התרדמה הגדולה הוא שואל את עצמו, שאלו בתרי האחים מונחים זה מול זה בתוך העלטה הגדולה של ההיסטוריה.
המלחמות של פעם שהיו בממשי, האימפריות הקולוניאליזם, תהיינה משחק ילדים לעומת המלחמה האחרונה. אבל מה תהיה מהות המלחמה האחרונה? היא תשתמש במדומיין ובמדיה והיא תנצל התקפי חרדה ושיסוי דרך המדומיין. פריצה אל הממשי ולפשעים.
אחרי ברית בין הבתרים, אברהם הזדקן מאד, הזקנה שלו הייתה קשה. הוא הזדקן כאורך כל ההיסטוריה הוא ראה את מה שיבוא על בניו, על בניו העבריים משרה. "כי ביצחק יקרא לך זרע:
הוא ראה את בניו של יצחק בבבל בפרס, ראה את דניאל משרת את המלך באור כשדים שממנה הוא עצמו ברח, הוא ראה את בניו ביוון, ברומי, בספרד, בפורטוגל, באושוויץ, בבירקנאו, במאטהאוזן, בפוגרומים בתימן ובתוניס ובבגדד, הוא ראה אותם ב-1948 מסמנים מדינה וגבולות, הוא ראה שבטים שלא הכיר וידע שכולם היו בניו. הם יהרגו, והורגים זה את זה על הארץ שבה התברך.
המלחמה האחרונה בעידן הזמן של העולם הפוסטקולוניאלי הפוסט פוסט מודרני, אחרי הקורונה על סף אסון אקולוגי עצום, ובפרישה החדשה של הכוחות המובילים בעלם שתאגידים ומדיה מולכים בכיפה תיגע בממד הרביעי. אחרי מסעות גדולים במדבריות ערב ובהר המוריה בני אברהם יתנגשו. אחד ממנהיגי העולם יחשוב זאת ליפה לקרוא לבריתות הפוליטיות הסכמי אברהם. הניסיון לסלול דרך פוליטית של הסכמי שלום ייתקל בהתנגדות קשה.
המלחמה העולמית תהיה בטרור, הטרור כגוף ממשי הנטוע במקומות ספציפיים וכרשת של נתינות הלב שתהיה פזורה בכל ארצות העולם ותהיה קשורה בזיקה המוקדמת לאימפריה. זה יהיה עידן שבו ממדי הזמן הולכים ומתקצרים בחסות הטלפון החכם והאינטרנט דור יכול להיות כאורך חמש שנים ועשרים שנה כבר היסטוריה ארוכה תחשבנה. או אז ב2023 בעולם שבו הממשי המדומיין והסימבולי של אומות ולאומים יתפרשו מחדש ובאופן שמעולם לא היה קיים יופיעו פילוסופים ופוליטיקאים שידברו בשפה המתוחכמת הישנה של הפוסט קולוניאליזם. הם לא יבינו שכפי ש1945 דרש שפה חדשה ישנם עוד רגעים שדורשים שפה חדשה. ה11 בספטמבר בפתח המילניום היה אחד מהם. להמשיך לדבר עכשיו שפה שלא עוברת התנערות וממשיכה להדביק פרדיגמות סיסמאיות על קבוצות, זה חוזר לחטא המגדל ובוגד במשימתו של המתרגם, של האינטלקטואל האמיתי.
העולם שלא יתמודד עם הטרור ועם פשעי שנאה ידרדר במהירות לעולם שבו כל בשר ישחית דרכו על הארץ.
באיזה עולם אנו נמצאים היום?
אנחנו נמצאים בעולם כזה שאין בו עוד מקום ורשות למרבה הצער לומר שיש צדק שהוא מעל לחוק, כי מי שיאמר זאת יהיה מי שחדור בתאוות נקם. מי שישתמש בסיסמה של הצדק שהוא מעל החוק יהיה מי שמוכן לטרור רצחני, ולפשעי שנאה. כי מי שיאמר זאת אלהיו ודתו יעבירו אותו על דעתו בין אם הוא מוסלמי בין אם הוא נוצרי בין אם הוא יהודי.
אברהם מצא את עצמו בחזון הלילה הזה עד ראייה לעלייתן וירידתן של ממלכות, אימה. הוא ראה ממלכה קורסת, חשכה הוא ראה גלות גדולה, הוא ראה שבי שיעבוד רצח ביזה ואונס נופלים, את כל אלה ראה נופלים על העולם הוא חזה ביום של "בנפול מגדלים". הוא ראה את מעצמת הטרור נופלת על כל העולם ובשיתוף התקשורת והכאוס וליבוי יצרים.
המעבר בין אימה חשכה גדולה נופלת הוא המעבר בין ארבעת ממדי המציאות שהתרסקו, בחשכה הגדולה שנפלה על עולם שבגד במושגי האחווה.
אברהם מדבר עם דניאל שממנו יצאנו מתוך כבשן האש: שנינו יודעים מהו אור כשדים.
העולם שבלם את מלחמת העולם הראשונה והשנייה בפשע אנושות. העולם שהשתית מנדטים על ישראל – פלסטין אשר ליבו את הסכסוך היהודי ערבי. העולם אשר שתק באושוויץ – העולם הזה רוצה להיות טוב יותר, וצודק יותר, הוא דורש בצדק שלא יהיו פשעי מלחמה. הצופים והשופטים של ימינו לפני מאה שנה היו הפושעים יחד עם נוח. הצופה המקראי הוא לא זה שרק מסתכל, אלא זה שמתערב באופן אקטיבי במציאות, באזהרה במסירות נפש. כמו שהנביאים אמרו: "צופה נתתיך".
כדי לא להלביש במהירות מסרים אנטי-קולוניאליסטיים צודקים על אנטישמיות דתית ותיקה ולהיות עיוורים למחול המוות, שמאה שנה לפני כן קידמו אותו אותם עמים ולאומים הזועקים כעת, לטובת מי הם עומדים.
אברהם העברי פונה כעת ומבקש מבעלי הברית, כמו שאז פנה אליהם ברגע של סדום ועמורה: תכנסו רגע לנעלים שלי, אלה שהתבקשתי לנעול אותם כשברחתי מאושויץ ולא היו במספר שלי, אלה שביקשתי לנעול בבארי כשחילצו אותי מהשבי בממ"ד כדי שלא אדרוך על גוויות, אלו שעשו אותם מעור אדם הקניבלים הנאצים. אחי לוט נשבה ומה שיהיה איתו לוטה בערפל, אני בעיצומה של טראומה, "דור שלם דורש שלום" עמדתי וזעקתי ברחובות. עכשיו אני במלחמת אין ברירה, תהיו בעלי ברית לא רק צודקים כנגדי, אלה צודקים גם כנגד חמאס.
האינטלקטואלים שלמדו לדקלם את שפתם המדהימה ממש של דור פילוסופי שלם, האם השפה שלכם יודעת להתנשא מעל הרגע השבור ולנסח שפה חדשה?
אברהם פונה בקריאה, אברהם אומר אני מאשים, אני אבי יצחק וישמעאל פונה לבעלי הברית העולמיים כולם במסרים שלכם תבלמו את הטרור העולמי, את אימפריות השנאה תבלמו מגמות כמו של דעאש וכמו של החמאס, נוצרים יהודים ומוסלמים הסכימו על הלגיטימיות של מדינה יהודית ותסייעו להסדיר את הסוגייה של פלסטין ולתמיד.
אתם שאומות הדמוקרטיה שלכם הושתתו על שעבוד, על קולוניות, על רצח שבטים, על מנדטים, אתם שחותרים עכשיו לסדר מוסרי מתוקן עולמי אל תהיו רק צופים ושופטים. בעת שהחלק האחר של העולם, אותו אחר אסייתי או יהודי מוסלמי אותו אחר שהיה מושא לקולוניות ולשיעבוד שלכם, לתקופות מנדט שבהם רק סיכסכתם לתקופות שליטה שבהם רק השמדתם, אותו חלק של העולם אותו חלק של הציוויליזציה מתבוסס עכשיו בדמו תחת מה שאתם עצמכם ידעתם באירופה ובאמריקה מלחמות עולם קודמות, כולל הסוגייה המוסרית הקשה של אוכלוסיות אזרחים ולא שפטתם את עצמכם.
תפגינו למען שני הצדדים האזרחיים תפגינו בקריאה חדשה. או אז השפה תהיה שפה חדשה שמתאימה לעידן החדש הזה ולוקחת ברצינות מחויבויות עולמיות.
אברהם נזכר במיכאל הפליט במאבק העתידי שלו בעוד גשרים וימים, הסיף שלו ינסה לשסף את השטן את הילל בן שחר שנפל ורצה למשוך עימו את הכל לאבדון בחגיגת משתה פראית. הסיף הזה הוא קו דמיוני המצוייר על מפת אירופה מפורטוגל צפון צרפת עבור באיטליה יוון ועד סטלה מאריס על הכרמל (Linea Sacra di san Michele ), קו דמיוני שכמו צפה מראש שכל המדינות הללו כולן תסתבכנה בסבך הגירוש, הקולוניאליזם והסירוב לפליטים ואולי ספינות תטבענה לחופיהן. (הדיבור של אברהם עם מיכאל עוד לא הסתיים. הם עוד עומדים לשבת על פינג'אן קפה לשיחה יחד עם ארסל מונתה ולדבר על מגילת סן מיקלה יחד עם סאן חואן דה לה קרוז. ננסה עוד להיות שם).
ההיסטוריה הארוכה אינה באה להצדיק רגע רצחני בהווה של אדם לאדם היא באה לדרוש מהצופה ולהזכיר לו שהוא לא תמים בכלל ששני המתאבקים בזירה יש לו חלק חשוב בשושלות שלהם הוא תרם בעצמו לגנאלוגיה העקובה מדם הזאת. נכנסנו לעידן שאנחנו חייבים לחשוב על אחריות בינלאומית כוללת. להלביש אוטומטית שיח פוסט קולוניאלי בלי לחשוב הוא סוג של פשע אחר.
ב-2023 אברהם הולך לאדם וישב איתו בסוכת האבלים, מאז 1948 היא פרושה משני צידי הגבול. שני בניו המתים צעדו איתו משני הצדדים. אברהם ישב ליד אדם וניסה לגלות את פניו החפויות, הוא שאל את אדם: מי אתה אדם של פרק א או אדם של פרק ב. האדם של השם או האדם של הצלם? המקולל או המבורך? הטבעי או ההיסטורי?
ואדם ענה לו: צא מאיצטגנינות סטרוקטורליסטית שלך, לך לך אל האבסורד, אני הנני גם המקולל וגם המבורך, גם הטבעי וגם ההיסטורי, גם הדורסני וגם התמים, גם זה אשר יצר לבו רע מנעוריו וגם זה שנולד טוב ומטיב. המבורך.
מה יהיה שואל אברהם את אדם היושב בסוכת האבלים על הבל, כשהוא בא אליו עם בניו הטבוחים והרצוחים וזועק: "הלנצח תאכל חרב".
אדם הטבעי בוכה: אני נכנע, בני אדם לא חייבים לאהוב זה את זה ולעשות שלום, הם אפילו לא חייבים לסלוח, אבל הם חייבים לציית לחוק. אי ציות בשם הצדק הנעלה יכול להיות כסות לאימפריית הפשע והטרור שנתיניה בכל העולם ותחת כל האזרחויות, ובכל רגע יכולים להתפרץ. אז מה נעשה מתוך כניעה כל אחד יצטרך לחיות עם מה שיש. גם אם לא יאהב את אחיו ולא יאהב את הרעיון של "הן אל אחד לכולנו הן אב אחד בראנו" הוא יצטרך לחיות עם שאר האנשים, עם אחיו מתוך הסכמה וחוק, להיות ברכה בתוך הקללה, זו העמדה האישית של מי שבוחר בדרך העברית. החוק שבו האחר קיים ויש להגיע להסכמה על זכויותיו וחובותיו. ויש הכרח להתנהל באותו עולם.
אברהם "העיר ממזרח צדק". יראת אלהים קודמת לאהבתו.
***
מתוך התפילה הזאת שברכת אהבה וצדק תבוא שכן על יראה והסכמות תהיה מושתתת, אברהם נפרד מאדם וחוזר לאוהלו, הוא מבשר לאלהים באופן חד צדדי, שהוא עושה את הצעד הראשון בברית חדשה: אם העולם ממילא נסחף להשחתות הללו, אומר אברהם, אני לא רוצה להיות המסמן את הזולת יותר. באופן אבסורדי לחלוטין אברהם החליט ובחר להיות מסומן: בעצם היום הזה נמולו אברהם וכל אנשי ביתו.
נאמר ב27.10.2023 - השבוע השלישי למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/LLFH-m4IR2I
Commenti