כולנו מחוברים דרך כאב מאוד גדול. כאב עצום שמטלטל ומזעזע אותנו. חווינו בשבועות האחרונים חוויות שהן מאוד טראומטיות, חוויות שיצרו קרע מאוד גדול ביריעת הקיום שלנו.
מה שהיישובים בנגב המערבי, הקיבוצים, המושבים, אופקים, שדרות, חוו באותה שבת השחורה ואנחנו חווינו את זה יחד איתם, ודרכם, זה דבר שקשה לתאר אותו.
הקרע הוא קרע מאוד מאוד גדול. זהו קרע שיש לו היבטים של פגיעה באנשים פרטיים, במשפחות, ובקהילות. כלול בו חורבן של מפעל קיבוצי, וזה כשלעצמו דבר לא קטן. הרעיון של הקיבוצים למשל 'אחת עשרה הנקודות בנגב' זה מ-1946, ויש קיבוצים שהוקמו עוד לפני כן. עצם המחשבה שקיבוץ שלם יכול להפוך לחורבת שרפות, זה דבר שקשה להעלות אותו על הדעת. המשטרה השרופה בשדרות כבנין שלם. האירועים במסיבה ברעים. היסחפות אל האַין והייסורים של אנשים שקיוו לחגוג. האירועים בחוף זיקים. אבות ובנים אמהות ותינוקות. משפחות שלמות. המשמעות של כך היא פגיעה בין-דורית, שכן זוהי לא פגיעה בדור אחד בלבד, אלא זוהי פגיעה במפעל שנבנה במשך עשורים; ובמשפחות על ציר הקיום שלהן לפעמים של שלושה דורות.
הטראומה היא רב ממדית וטראומה מתמשכת בזמן הווה, מכיוון שהיא כלל עוד לא הסתיימה, ולא נגמרה. ראשית במשך כמה ימים וכמה שבועות היו ויש אנשים שעדיין לא קברו את מתיהם, אנשים שלא ידעו אם אהוביהם נעדרים או חטופים. גוויות שלא ניתנו ועדיין לא ניתנות לזיהוי. משפחות שעדיין יקיריהם חטופים, ועדיין לא יודעים באיזה מצב הם יקבלו אותם אם הם יקבלו אותם וכאשר הם יקבלו אותם. כך שהבלתי ידוע גדול מהידוע. נוסף לכך ישראל הסתבכה במלחמה. מלחמה שגם האופק שלה הוא לא ידוע, ויכולה לצערנו לגבות את חייהם של חיילי צה"ל. כך שזהו אסון שלא נסגר ועיבודו מתחיל תוך כדי שהוא מתרחש והאופק שלו לא ידוע
מעבר לכך נגרם נזק תדמיתי למדינת ישראל, לעוצמה ולחוסן שלה בתוך המזרח התיכון; נזק עוד יותר גדול בעולם כולו, בעקבות המראות שמגיעים מעזה. מלחמת האין ברירה הזו מעוררת שאלות מסובכות, וסיבכה איתנו בשאלות מוסריות קשות מהדרגה הראשונה.
אכן אנו בתוך שבר גדול מאוד. במסגרת זו אני לא אנתח את כלל מושגי הטראומה, שזה אחד הדברים שהכי הכי מעסיק אותי באופן כללי הן בחקר ההיסטוריה והן בחקר נפשו של האדם, וכמה כואב שיש אירוע נוכחי בזמן הווה ובממדים כאלה שמחייב אותנו לעסוק שוב בטראומה קולקטיבית.
המצב הזה בו אנו שרויים גרם לא רק לפגיעה בעצמי האישי של כל אחד ואחד, אלא גם פגיעות ממדרגות קשות במשפחות ובקהילות, וביישובים ובקבוצות, ומתוך כך גם פגיעה בעצמי הקולקטיבי של העם. העובדה שעם ישראל התגלה ביופיו בצורה כל כך מלוכדת, כל כך חזקה וכל כך יפה ואמיצה. זאת למעשה התשובה הראשונה שמאפשרת את הלכידות החוזרת ומשתקמת של העצמי-הקולקטיבי שנפגע.
מה דורש מאיתנו רגע המשבר הזה? אומר את דבריי בקיצור נמרץ, ובמקום אחר ארחיב עליהם.
ראשית, לעניות דעתי, זה דורש מאיתנו קודם כל ניתוק מוחלט מהפוליטיקה שהייתה לנו לפני פרוץ המלחמה. עלינו לנתק את השיח בצורה מוחלטת מהשיח שהיה לפני המלחמה. כמו כן לא צריך לתלות את האשם, לא ברפורמה ולא בהתנגדות. מחדלי הממשלה צריכים לדרוש את מה שהם דורשים מצד הדין ומכל מקום ואין הדברים קשורים לשום רצף של עמדה פוליטית לפני המלחמה.
הדבר השני הוא איחוי חורי הטראומה באמצעות השפה החדשה. במצב של טראומה בחייו של יחיד נוצרת מעין לקונה, חור, נקודת כובד של ריק, אפשר לתאר זאת כקרע בתוך המערכת, ובטראומה רבת ממדים כמו הטראומה בה אנו מצויים כעת, שהינה גם אסון וטראומה קולקטיבית נוצרים חורים רבים בתוך הרשת. החובה שלנו הראשונה במעלה היא לבוא עם השפה החדשה, ולנסות לאחות את הקרעים האלו מהמקום הזה. בכל מקום שלא נעשה זאת, תיכנס במקום כך השנאה, האלימות והרצון לנקום ותיקח את הכוח שבו אלימות במצג שווא מחברת יריעות שנקרעו.
כל מאבק ומאבק בתוך הישראליות שנאבקנו עליו קודם לכן, נכנס כעת לעצימות גבוהה הרבה יותר. על כן התפקיד הכי חשוב שלנו כפי שאני רואה אותו, הוא לבלום רגרסיה לשיח הדיכוטומי הקודם ולבלום כל מי שמחולל שיח נקם אלימות ושנאה ולנסח את השיח החדש.
האירוע בו אנו מצויים, הוא גם אירוע בשפה. עם ישראל התגלה כעם שיכול ללכת כאיש אחד, בלב אחד. בשעת חירום התגלה כי אנשים יכולים לעמוד אחד ליד השני, לבשל להעניק לעשות ולהילחם שכם אל שכם. ברוח זו אנו צריכים לחשוב איך אנו מביאים את העם הזה, אותו עם אחד שיש לו לב אחד, לשפה הזו שהיא גם שפה אחת. זאת מתוך התנגדות למגדל בבל שנוצר בתוך הישראליות, מתוך הבנת חשיבות התיקון של קריסת השפה קריסה שהתרחשה הרבה לפני המלחמה וזהו הדבר שיכול להוביל אותנו לבנייה, ושיקום.
כאמור הטראומה הזו פגעה בצורה בין-דורית, שכן נחרבו מפעל התיישבותי של כשמונים שנה, מספר רב כל-כך של שנים כולל בתוכו כבר דור ראשון, שני ושלישי, ואולי אפילו כבר רביעי. יש משפחות שנחרבו ונהרגו בהם אבות בנים ונכדים, אמהות ותינוקות, זה שבר דורי. האם יש לנו כרגע את הזמן והסבלנות שהתיקון לטראומה זו, ייקח לנו עוד שלושה או אפילו ארבעה דורות? שכן כל פצע דורש לריפויו לפחות את הזמן שלו? והתשובה לכך היא, לא. אין לנו את הזמן הזה בכלל. הערעור הזה דורש מאיתנו לשנות באופן מיידי את שיח הטראומות של החברה הישראלית מן היסוד, ולהשתחרר לפחות מחלקו. עלינו להתרכז במקום שבו אנו פצועים כעת, וממילא לנסות ולקדם באופן מהיר יותר את הריפוי בחתכים אחרים שבהם החברה הישראלית מדממת.
עלינו לחתור לסיום - לפחות בטיפוס מסויים - של השיח הטראומתי, זאת לטובת פיתוח שיח חדש. דבריי אלו מביעים דיאלקטיקה שחשוב לשים לב אליה. מצד אחד אני אומרת שאנחנו חיים עכשיו בתוך טראומה רב ממדית, ושישנם אנשים שאינם יכולים עדיין להתחיל לעבד אותה בגלל שלא קברו את מתיהם, או לא יודעים על החטופים שלהם. בנוסף לכך חלק מהטראומה המתמשכת חוץ ממצב המלחמה שהאופק שלו לא ידוע קשור בכך שישנם המון אנשים שלא נמצאים בבית, ושכל הגדרת השיוך והמיקום המרחבית שלהם השתנתה. קהילות שלמות שנמצאות במקומות אחרים, קיבוצים שלמים שנמצאים במלונות, אנשים מהצפון שהתרוקנו והתפנו למקומות אחרים. שוב, טראומה זו כלל עוד לא נגמרה לכלל הציבור הישראלי, זאת מעצם העובדה שעדיין מתרחשת מלחמה. בנוסף לכך אנשים רבים מאוד מחולקים בתפיסות שלהם ובכאב שלהם ובתחושות שלהם לגבי מה שקורה מהצד השני של הגבול בעזה, יש המביעים שמחה, יש המתאבלים על הקף וממדי הפגיעה באוכלוסייה שם. יש שאינם יכולים להבין את שמחת הנקם יש שאינם יכולים להבין את הכאב והחרדה והזעזוע מממדי ההרס אנו מצויים באי ידיעה רבה. אך מצד שני אני מבהירה שכל התנועה הזאת דורשת מאיתנו למעשה מיקום מחדש בשורש הלב, בשורש השפה, וביכולת לנהל דיאלוג.
*
בדברים קצרים אלו הבעתי את הנקודות העיקריות מבחינתי. לסיכום, אני רוצה לברך את כולם בימים טובים ושקטים, שנשמע רק טוב שכל אחד מהמקום שלו. יזכה לאיזושהי נחמה ופיוס וקישור מחודש לעולמות שנקרעו. אוהבת את כולכם.
דברים בחודש הראשון למלחמה - 31.10.2023
Comentários