אנחנו מגיעים לבראשית מתוך חורבן גדול, מתוך שבר שאין כמוהו.
"ויהי אור" שלנו הוא פצצת תאורה, שמתפוצצת בתוך הלב, בתוך העורקים, שמגיעה באיחור. צילומי לווין שמפותחים בדיעבד, ומראים מה היה קודם ומה היה אחר כך.
הבריאה יש מאין – אותה קראנו השבוע, היא בנקודת יחוס של קינה.
"וּבְכֵן הָיָה לְאַיִן מַחְמַד כָּל עָיִן" (רשב"ג).
כאשר קינה היא נקודת הייחוס לבראשית.
כאשר טראומה היא נקודת הייחוס לבראשית.
כאשר חורבן, הרס, שריפה טבח אבל שכול יתמות לוויות, הם נקודת הייחוס לבראשית.
קריסת מגדל בבל היא נקודת הייחוס לבראשית.
כאשר קינה היא נקודת הייחוס לאפשרות הבניה החדשה.
*
עולמות שלמים נחרבו. עוד לפני המלחמה הייתה לנו שנה עצובה רעה, קשה ועייפה.
החזון של ארץ ישראל, של מדינת ישראל התבלבל, נשכחה מידת הצניעות, השפות כבר בלולות. אנו בתוך ההיסטוריה הפוליטית, עמוק בתוך בבור הפוליטי, ובתוך כך לפעמים נשכחו האופק והייעוד. לא פעם לפתה האימה את הלב - פאניקה, בגלל שבמשך שנה שלמה חווינו את קריסת השיח, את קריסת השפה, קריסת היכולת של מגזרים שונים בתוך הישראליות לדבר זה עם זה, לישראל של בראשית אנחנו נגיע מחדש, אחרי שבעצם חווינו את הקריסה הגדולה של מגדל בבל של הישראליות.
האם הישראליות נהפכה למגדל בבל הקפואה, מגדל אחרי ההריסה, בלי שפה אחת ודברים אחדים, אלא תערובות שפות? והמון המון חומות ביניהם.
בבל היא ההיסטוריה והגורל.
בראשית היא ההיסטוריה המתונה והייעוד.
אבל אין לנו את הפריווילגיה בכלל לדבר על בבל,
כי אז באה המלחמה ואיתה הקריסה של הבית הפרטי.
בראשית עכשיו - היא ההתחלה אחרי עולמות שחרבו, של בתים פרטיים, אחרי כאוס היסטורי, אחרי מלחמות עולם. היהדות הייתה בשברים גדולים ואיומים, מלחמות העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, הרבה אנשים לא מבינים איך יכול להיות שהישראליות בתוך מדינת ישראל נקודת הייחוס לקינות שאנחנו מרגישים כעת הם קינות של תשעה באב, קינות של בית שני, קינות שמזכירות את הפרעות, ואת מלחמת העולם הראשונה והשנייה.
*
נעזוב רגע את האירועים הריאליסטים כל-כך, שקרובים לעור של כך אחד ואחד מאיתנו. ומה שכל אחד ואחד מאיתנו חווה השבוע, מקרוביו יקיריו, חבריו, תלמידיו, משפחות וכל העם. ונדבר בצורה תיאורטית על המסע ממגדל בבל לבראשית
בבל היא החתירה להאצה אסכטולוגית, לקיום אנושי אימפריאלי. לשליטה מאחדת של כל העולם בשם אידיאולוגיה. להיות חזות הכל. חווינו בעולם, כמה וכמה תנועות, ותנועות טרור שראו בכך את חזות הכל. ואת התאווה האימפריאלית של אימפריות שהיו או שתהיינה.
אך בבל יכולה להיות גם לשונות של דת שמתורגמות לעמדות שונות, ואיש לא שומע את רעהו, ומתוך מחשבה שלו יש גישה בלעדית למקור, ואוי ואבוי אם המחשבה היא על המקור המטאפיזי, על אלוהים, על הדת. כי שם בלל את שפת כולם.
ואם כך משימתו של איש הרוח, היא משימתו של המתרגם. אם אנו הולכים עוד נקודה מעבר לוולטר בנימין, ודרידה, משימתו של איש הרוח תהיה של המתרגם, זה שבא ומנסה לתווך בין הלשונות.
מי שמסוגל לקחת את הרגע ההיסטורי של התפרדות הלאומים, כשבתוך כל אחד מהם נעוץ האיווי האימפריאלי הגזעני, ולהחזיר אותם לרגע הטרום היסטורי.
אין גישה למקור, אנחנו אלו שמייצרים את הרגע שאחרי המקור, אחריותנו היא מתוך הפער בין השפות, אחריות כבני אדם, כקהילות, וכאזרחים וכבני אנוש - היא לרגע הנכון של ההווה שלא נערער אותו, מתוך חלומות על עתיד, או חזונות על עבר.
בתים פרטיים התפרקו, יחידים, משפחות, שרופים, טבוחים, שבויים, אנוסים, שלושה דורות, הורים לעיני ילדים, ילדים לעיני הורים. מלכודת מוות, אנשים חבויים שרצים לכל עבר, ללא נתיב מילוט.
מפעלים קולקטיבים וקהילתיים התמוטטו, מפעל התיישבותי של הקיבוצים בדרום שנמשך במשך כל חיי המדינה, וחלקם אפילו שני עשורים קודם לכן, בין שבעים לתשעים שנה. שחרבו באבחת יום אחד. בניגוד הפוך לשיבת ציון – היינו כחולמים חלום בלהות.
ומדינת ישראל חזרה לרגע של אנחנו מגש הכסף, עליו הוגשה המדינה. איך זה יכול להיות מאיפה יבוא התיקון, מאיפה יבואו כוחות הבנייה, מאיפה יבואו כוחות הבראשית?
ואנחנו עדיין נמצאים בתוך טראומה רב-מימדית ההולכת ונמשכת. הטראומה היא רב-מימדית שכן היא נוגעת בזמן הפרטי של ההתפרקות בין עבר הווה ועתיד, היא נוגעת בהתפרקות של הזמן הכללי, וכל קבוצה וקבוצה בישראליות תבוא ותתן דין וחשבון אחר מהו הזמן הכללי כפי שהיא רואה אותה, וכל הדברים כולם כיצד הם מתקשרים לזמן של המדינה, ועוד דברים שלא התחילו ואפילו לא נגמרו בין כל משפחה ומשפחה. לנושא הטראומה הרב מימדית – אתייחס בהמשך ולחוד בשבועות הקרובים.
*
בראשית באה כצעקה.
כשהמושג "וַיְהי אור" הוא באמת וָי – שוד ושבר.
כשההתחלה היא מנקודה של שכול, אובדן, יתמות יגון, מנוסה ופליטות.
יש אנשים שההתחלה שלהם, היא לא רק של אדם שאיבד משפחה ובית, אלא בן אדם שאפילו המזוודה שלו היא מזוודה שתרמו לו עם חפצים.
לכאורה כפסע קטן בין יום האתמול להיום, יום בו שרק הייתה נדרשת איזה שגרה הגיונית של שמירה, שמירת גבולות, רוטינה מדינית-צבאית, אך כל אלו כבר לא בהישג יד.
*
אנחנו יושבים כעת וחושבים איך נכלכל את צעדנו לתוך בראשית. וחושבים איך אנחנו חוזרים כעת לרגע של בראשית משתי חוויות שונות לגמרי: אחרי תבוסתו של מגדל בבל, והחורבן הפרטי של הבית. בבל – בבל שלנו, בבל של אחרים, בבל של עולם תאוותן ורעב לאימפריאליזם, לחזונות גזענות ושליטה בלתי אפשריים.
בבל שהמהות שלה, היא בעצם האטימות והסירוב לשיח, ולהידברות.
וחורבן הבית הפרטי, שהוא נגזרת של החורבן הכללי. כיוון שהחורבן בלע את הבית.
*
שבע מצוות בני נח, ועם ישראל בתוך בני נוח. הם שם קוד למוסר האוניברסלי המחייב את האנושות כולה. הם לא בהכרח שבע כמו שהם שבועה. לא לרצוח, לא לגזול, לא לאנוס, לא להרוג, לא לשדוד, לא לבזוז ועוד ועוד. הדתות הפרטיות, יהדות, נצרות ואסלאם, באות רק אחר כך, רק אחרי המוסר הטבעי האוניברסלי המוחלט.
אברהם הוא נגזרת של נח, ולא להיפך. ישמעאל הוא נגזרת של נח, ולא להיפך. הפרטיקולרי כפוף לאוניברסלי.
אז אנחנו מגיעים מרוסקים לבראשית, אחרי שמגדל בבל קרס, אחרי שיש כוחות אומות אידיאולוגית כמו האידיאולוגיה של חמאס, של חזונות אימפריאליים מטורפים שבתוכם אין מקום לעם היהודי, לא מצאנו דרך בתוך עצמנו לרכך את הקצוות הקשים והחריפים שלנו, וגם את זה אנחנו צריכים לעשות. לרכך קצוות שלא יתקרבו ליומרות מגדל בבליות. ועכשיו לפני שהספקנו לעשות את כל זה, בתשעה חודשים הגענו על שרידי קרשים מתיבת נח, שרידי קרשים הצפים על מי המבול,הבזמן שקיווינו שלא עוד.
לב שבור לרסיסים, למכיתות, בכל רסיס של מונאדה אנושית עולם שלם שחרב, כל אדם סיפור שלם, כל משפחה, כל שכן, כל ילד, כל קרוב, ואיך כל זה יתכנס לבראשית?
*
"בפרוע פרעות בישראל"
האירועים שמאיימים על היתכנות של מלחמת עולם שלישית שתפתח מהמזרח התיכון חלילה, כפי שיש כמה פרשנים בעולם, שטוענים שזה רגע ואפשרות, ומהדהדים את הפרעות ביהודים כבמלחמת העולם הראשונה והשנייה.
והסכנה של היגררות והתלקחות אזורית.
הבית הקטן, הבית הפרטי, הבית הישראלי, המדינה, כולם כולם חוליות חוליות מפוזרות ולא קשורות ביניהם. וזו מהותה של הטראומה הרב-מימדית המתמשכת.
וזה מהותו של מצב היהודי בעולם, שיתחבאו עכשיו בתוך תיבות, מחרדה לצאת לרחובות.
והפרויקט רק נהיה יותר ויותר עצום, כמו מחלה מוזנחת וככל שהיא מתעמקת מתחילים ממקום יותר נמוך.
ביגון הנורא הזה, אם לא נתקן ונשתית את המוסר ההכרחי, כולנו כל בני האנוש, היסודי האוניברסלי. אם לא נלמד את הבשורה של נוח – כל הדתות נגזרות, ממוסר מחייב ומוחלט. אם לא נמלא את משימת איש הרוח, שהיא המשימה שהיא הבשורה של מגדל בבל, שהיא משימת התיווך.
*
אלו הלקחים מהחורבנים הגדולים של המבול, ומהחורבן הגדול של מגדל בבל.
אין מקור אמיתי.
יש מקור שנצטרך לשחזר אותו מרסיסים-רסיסים ושברים-שברים של חורבנים.
מאנשים שיחיו עכשיו עם החללים הגדולים פעורים בתוכם.
התחלה צנועה, איסוף התיבות, חללים גדולים ומתמשכים, חורים.
המשימה שלנו בתוך הישראליות, איך לא להוסיף ולייצר טראומות אקוטיות של הווה מתמשך. מתוך הנעה מכוחה של הטראומה המבנית היסודית, שאוגרת ואוגרת וזוכרת וזוכרת עוד ועוד אסונות.
בראשית קטן של כל אדם, שכול, יתום, אנוס, פגוע, שרוף.
בראשית שבראש ובראשונה קינת האדם, קינת הנגב, קינת הדרום היפה, ואחר כך קינת המדינה וקינת העם.
*
חרב הבית - אומרים תושבי הדרום
הבית לא יהיה כשהיה – אומרים תושבי הקיבוצים שחרדים לחזור לבתיהם.
המשנה מספרת אחרי חורבן בית שני, אחרי קריסת המקדש – ה'בראשית' של העם המשתקם הייתה בית דין צדק.
"צדק צדק תרדוף – הלוך אחר בית דין יפה, אחרי רבן יוחנן בן זכאי [הלכו] לברור חיל" (תלמוד בבלי, סנהדרין לב ע"ב) – אותו ברור חיל מן הקיבוצים שבדרום, בראשיתו מתיישבים מעירק וממרוקו, והמשכו בקהילה גדולה מברזיל.
היישוב היהודי שם תחת גזירות אדריאנוס פיתח שפת צופן.
"תנא [שמעו] קול ריחים בבורני – שבוע הבן-שבוע הבן, [ואם ראו] אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם" (שם) – אם שמעו קול ריחיים, הבינו שמתקיימת ברית מילה ('שבוע הבן'), ואם ראו את אור הנר הבינו כי ישנה חתונה ('משתה').
*
יהי רצון שכעוף החול נקום מן האבל ומן הקינה, ואיש איש, משפחה ומשפחה, קהילה וקהילה, אזרחים – מתוך חורבן הבית הפרטי, נבנה מחדש את הבית הכללי, על יסודות 'צדק צדק תרדוף', צניעות, שתהיה הצלחה בבלימת כוחות הרשע, והכוחות האכזריים של מגדל בבל שמאיימים לבלוע בעולם וכחות הרשע של מגדל בבל שברסיסים רסיסים יכולים להיות טמונים בכל אחד ואחד מאיתנו, שנחייה מתוך זכרון שברי התיבה, ולקראת שמחה החתונה וברית עולם חדשה של הישראליות מבראשית.
הוקלד על ידי שלום (מתן) שלום
נאמר ב13.10.2023 - השבוע הראשון למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/FbzkHusznv0
Comments