הכנה לליל הסדר תש"פ | חביבה פדיה

* כתב וערך: שלום (מתן) שלום

התלכדות פסח דורות בפסח מצרים

אנסה לשתף בכמה מחשבות ולימוד לליל הסדר הזה, הלימוד יהיה לימוד שדי משוטט דרך כל מיני דברים.

אפתח בפרדיגמה שאני חושבת שהיא החשובה ביותר ליל הפסח הקרב ובא. במסורת היהודית יש לנו שני מושגי פסח. 'פסח מצרים' – זהו הפסח הראשון שהיה אז בתוככי מצרים עצמה, ובנוסף קיים המושג של 'פסח דורות' – זהו הפסח שאנו חוגגים לאחר שיצאנו ממצרים ולמעשה עד ימינו אנו. ההנחה שעומדת מאחורי פסח דורות, היא שהייתה אי אז צרה, וכעת איננו נמצאים בתוך צרה זו, לכן אנו חוגגים את מה שהיה אז, מספרים על כך ומבצעים פעולות שקשורות לכך.

על הנחת יסוד זה ניתן להסתכל בכמה זוויות ראייה: במושגים דתיים, רוחניים, ואפשר אף במושגים של מדעי הדתות, היינו מושגי המיתוס והריטואל: המיתוס הוא סיפור קדום שהתחרש בעבר, ולאחר מכן מגיח הריטואל שזוהי הפעולה שחוזרת ומייצגת אותו שוב בהווה.

המציאות שנכפתה עלינו השנה, מזמנת לנו אתגר מסוג מיוחד ואפילו די נדיר. מצד אחד כמובן זהו לא אירוע מזעזע ברמה של מלחמות העולם, אך מן הצד השני זהו בהחלט אירוע גלובלי וחובק עולם שלא היה כמותו. אירוע זה תופס אותנו במקומות שונים בגלובס, וגורם לאנשים מצד אחד מפאת הצורך בסגר ובידוד לחוש את הביתי האינטימי והקרוב, אך מן הצד השני לחוש אף את הגלובלי משום שהמצב מקיף את כולם. נוסף על כך שהמצב והסגר שנכפה בעקבותיו מייתר למעשה את העולם החיצוני, כי לא יוצאים החוצה.

אם נתבונן בכך המצב שאנו חווים כעת משחזר את החוויה המקורית של ליל הסדר המקורי 'בפסח מצרים'. זהו אותו פרדוקס שחוו בני ישראל כשהיו במצרים, כאשר באותו הלילה בו אלוהים הודיע שהוא יעבור במצרים ובסוף אותו הלילה יוכלו לברוח ולצאת ממצרים, הם נאלצו להסתגר בבתים, הם היו מסומנים בסימון מיוחד של העבריים על משקופיהם, ובמובן מסויים התרחש גם הנגף. הצטרפותם של כל הדברים הללו שוב, הם משהו בעלילות של היקום שמביא אותנו לסיטואציה בה החוויה של 'פסח דורות' חודר בצורה כזו אקוטית אל תוככי 'פסח דורות'.

שלושה דרכי פרשנויות אנושיות על המצב

בנקודה זו ניתן להציב שלוש אפשרויות פרשנויות מנקודת המבט הפילוסופיות למציאות.

הסתכלות בה האדם רוצה להטעין את המציאות במשמעות רבה.

עמדה פילוסופית אקזיסטנציאלית, שסוברת להיפך והטענת המשמעות מרגיזה ומעצבנת אותה, ולכן רוצה להטעין את המציאות במינימום משמעות.

ובעצם אנו מטלטלים בין שני הקצוות הללו. שכן זה מעצבן ואף מלחיץ לשמוע כל מיני אנשים שזועקים שמדובר באפוקליפסה ובסוף העולם, והתגובה לכך היא חוסר הרצון להעמסה בכל כך הרבה משמעות, וממילא שאיפה להפחתת המשמעות וצמצומה. ובאותה מידה מן הצד השני, יש אנשים שזה יעצבן אותם כשמפחיתים ממשמעותו של אירוע זה. שכן אף אם תרצה להפחית מהמשמעות, הרי כשהסגר יגמר אנשים רבים מטה לחם ישבר, ועוד יהיו השלכות מרובות ברמות הכלכליות, הלאומיות והגלובליות. יש בזה מן התמימות לחשוב שהאירוע הזה לא יותיר אחריו סימנים ממשים יותר מאשר סתם עקבות.

ג. גישה שלישית, טוענת שהאירוע בו אנו מצויים, הוא למעשה לא אירוע שנגמר, אלא זהו אירוע שאנו עוד מצויים בתוכו, ועדיין אין לנו הבנה במשמעויות הסופיות שלו. את ליל הסדר הקרוב, אנו לא חוגגים בעבר סגור, ואף לא בהווה סגור, אלא ליתר דיוק אנו חיים ברגע של הווה מתמשך, שהוא הווה פתוח. אמנם במובן מסויים אנו נמצאים בתוך הסגר, אנחנו יודעים שהאירוע הוא בשליטה, די אפשר לדבר על צפי מתי יצאו ממנו, ולרוב אנשים יש הרגשה שהם יצאו ממנו בשלום ובצדק. אך רוב ההשלכות של המציאות הם יהיו הרבה יותר רחבות ברמות חברתיות כלכליות ואחרות, ובוודאי השלכות לאומיות וגלובליות שאיננו יודעים עדיין את טיבם לחלוטין. אם כן הגישה השלישית היא אמירה: אני חי בין לבין.

אם כן אני חושבת שיש אנשים שאומרים איך אתה מעז לפרש את הסיטואציה תוך כדי שהיא מתהווה, זה לא נראה להם הגיוני שאתה מפרש את הסיטואציה תוך כדי שהיא מתהווה. אבל אני לא רואה אם זה בעיה כל עוד אני אומר אני מפרש את מה שמתהווה, אני לא מפרש את מה שיהיה או לא יהיה, אבל אני כרגע רואה את מה שאני רואה, אני חושבת שזה לגיטימי.

אני חושבת שאכן נקודה זו של נתינת המשמעות לחלל שנפער מעוררת מתחים רבים. ברור שישנם אנשים שכאשר אחרים יספרו להם שהם מנצלים את זמן השהות לעשיית יוגה ולגדל עוד פרח בגינה, זה יעורר בהם זעם. אך מצד שני ברור שאנשים רוצים למלא את החלל הגדול שנפער. בסופו של דבר, המשימה הגדולה שבה האדם צריך לפרש משמעות או להעניק שפה חדשה לאירוע, דבר שרגילים לבצע בסופו של משבר או חלילה אסון, מסובכת קשה ומאתגרת הרבה יותר במצבנו שאנו רוצים לעשות כן תוך כדי התרחשות הדברים.

כפי שפתחתי את הדברים, בשנה זו אנו חווים היפגשות מחודשת של ליל הסדר עם ליל הסגר המקורי שהיה בו וזה דבר מאוד מאתגר. אין הכוונה שלא היו לילות פסח קשים לעם היהודי, החיד"א ואף המגיד מקוז'ניץ שואלים כיצד ניתן לדבר על כך שליל הפסח הוא ליל הגאולה, כאשר למעשה אין האדם מרגיש שהוא בן חורין, אלא אכן חש שהוא עבד. אכן רוב הזמן, עם ישראל חגג את פסח כאשר הוא היה בגלויות השונות, ולא תמיד חג הפסח נחוג בתנאים אידאלים שבהם היה מרחק בין העבר המר של השיעבוד, לבין הווה של הגאולה. על אחת כמה וכמה הדברים אמורים במקרה הקיצוני של השואה, כפי שמייצג זאת הרבי מפיסצנה בגטו ורשה, שהיה בין עבר קשה לעתיד לא ידוע.

אמנם כעת בשונה משנים עברו, אנו נמצאים בסיטואציה היסטורית שנוסף על כך היא גם סיטואציה גלובלית. כפי שאמרתי אנו יכולים בכל רגע לקחת החלטה באיזו מן הגישה שהזכרנו לעיל ננקוט: א. לפרש את המציאות ביתר משמעות – שיכולה לבוא לידי ביטוי בפרשנות מיסטית, או בהסתכלות אפוקליפטית, ואף מתוך זווית ראיה של אנשי מלחמת האקלים, שרואים את המציאות כחלק ממשברי האקלים הגלובליים ב. לפרש אותה בפיחות משמעות, כי בלאו הכי כבד לי על הראש כבר ככה. ואלו הן שני דרכים לגיטימיות. אך מה שחשוב להבין שבין אם אני בוחר בקצה הזה ובין אם אני בוחר בקצה הזה, בכל מקרה אני חי כרגע בתוך חלל וריווח שאותו אני נדרש לעבד, עדיין כולנו נחוג את חג הפסח בצורה שונה מאוד מאיך שחגגנו אותו בעבר עד כה, והמון מן הפרמטרים משתנים.

היפוך הפירמידות

המאפיין של מצרים הוא הפירמידות, אנסה לשרטט בקצרה, מהו 'היפוך הפירמידה' בפסח הזה. אציג מספר דוגמאות לכך:

הדבר הכי בולט הוא שבמקום 'והגדת לבנך' – השנה נשללת מציאות זו, ואדרבה יש איסור על הבנים והצעירים לבוא, לכן והגדת לבנך מאוד מתערער. דבר זה דורש מאיתנו שני דברים: א. 'והגדת לזקנך' ב. להתמקד מה אתה רוצה לומר לבן שלך מרחוק. בהקשר לנקודת היפוך זה אציע הצעה מעשית לריכוך שחשבתי אליה. אם חלק מאיתנו הם בעלי משפחות, או חברים וידידים שרוצים לעשות סוג של דברים מתקנים שישמחו אותם בינם לבין עצמם, יכולים לפני ליל הסדר לעשות 'משאלות' קטנות של 'והגדת לבנך' או 'והגדת לזקניך ולהוריך', וזה יכול להיות יוזמה מאוד משמחת ונורא נחמדה להרבה אנשים.

שנית כפי שהזכרנו מקרה מבוהק של פגישת 'פסח מצרים' ב'פסח דורות' – אנחנו אמנם מצויים בפסח דורות, אך החוויה שלנו היא חוויה חד פעמית של כמעט להיות ב'פסח מצרים'. אנחנו יושבים בהסגר כולנו סגורים בבתים. או כפי שהמשוררים ג'ון דון ואמילי דיקנסון דיברו על 'הלילה הארוך ביותר', החודש הזה שכולנו בהסגר הוא בצורה מטפורית הלילה הארוך של הנשמה.

בנוסף יש לנו שאלה של סימון, והפעם בפסח הזה אנחנו מתחייבים שהסימון הוא לא עבריים כנגד מצריים, הסימון הוא לאו דווקא כזה או אחר, אלא הסימון העקרוני יותר, הוא הסימון של המשוואה של האדון והעבד, הדיאלקטיקה של האדון והעבד אנו רואים אותה אחרת בפסח הזה. כעת אני רוצה להגיע לטיעון המחשבתי הבא: היות ומה שנדיר בסיטואציה האנושית הקיומית הזו, היא שהוא כפול פנים. מצד אחד שאנחנו חווים את עצמנו כאדם הפרטי מול העולם כולו כאובייקט, שכן כמה פעמים זה כבר קרה לנו, שאדם יושב בצורה מבודדת בתוך הבית באינטימי הפרטי שלו, והעולם החיצוני הופך להיות האל-ביתי במושגים של פרויד המאיים והבלתי ידוע. ומצד שני אתה מרגיש שיש לך ערוץ ישיר מהביתי שלך לגלובלי בגלל שהחוויה שלך היא גם חוויה של מישהו אחר בניו יורק בספרד או בפורטוגל שגם יושב באותה צורה בבית. זאת אומרת שמשהו ביחסי אובייקט עולם אדם, מאוד משתנה כאן ובא אלינו בקריאה ותביעה מסויימת, זה בא אלינו גם בתביעה לשנות את הפרדיגמה של האדון והעבד.

כמובן מנקודת מבט אקולוגית ואף שאני יודעת שלא כולם מסכימים לתפיסה הזו, אני חייבת לציין שהדבר הזה בין היתר אומר, שהאדם שיעבד יותר מידי את העולם, וכרגע חווה את החוויה המאוד נדירה שהעולם משהה אותנו החוצה מתוכו.

הפער שבין ה'פה' ל'סח'

הפער שבין הקיום למהות

בראשית דברי אעמוד על הסיבה שפסח נקרא פסח, ומתוך כך אגיע לרעיון קבלי עמוק יותר.

פסח נקרא פסח, מלשון פַסח, אך הרבה מאוד מקובלים דרשו שקרוי כן על שם שני המילים המרכיבות אותו, שכן פסח מפורק למילים: פה וסח. המקובלים למעשה, והרעיון הזה הביא אותו בין היתר גם האדמו"ר מפיסצנה דיברו על הפער והשבר שבין 'פה' ל'סח'. משמעותו של השבר הזה הוא השבר שבין ה'פה' – יכולת הדיבור, הגמגום וכבדות הפה של משה, וזה הפער בין הקול לבין ה'סח' שהוא הדיבור שהוא בסופו של דבר מביא את הגאולה. במושגים יותר אקזיסטנציאליים זהו בעצם הפער בין הקיום כמהות לבין ההתקיימות כפעולה אקזיסטנציאלית, שם בתוך הפער הזה בין המהות לבין האקזיסטנציה אנו מתמקמים בפעולה שנדרשת מאיתנו כעת. הפעולה שנדרשת מאיתנו עכשיו, היא עומדת באמצע בתוך הפסח השבור הזה בין 'פה' לבין 'סח'. ובנקודת השבר הזו, שם אני ממקמת ברמה הפילוסופית את ההווה המתמשך.

שאלה: את יכולה לחדד את הפער בין המהות לקיום בסיטואציה הנוכחית של הפסח הזה?

תשובה: אני אסביר, שאלת המהות והקיום זו סוגיה שבמקור התחילה בפילוסופיה של ימי הביניים, בדיבור אודות האל בוויכוח סביב תורת התארים. בדיון שנסוב אודות מהותו ותאריו של האל, השאלה האם יש לאל תארים שמתארים את מהותו, ונוסף על כך יש לאל תארי פעולה.

הרעיון הזה זורם אחר כך לפילוסופיה המודרנית, והוא מקרין אליה בלא קשר דווקא לתורות היהודיות, כי בעצם רעיון זה היה משותף גם לנוצרים וגם ליהודים. ובעצם זה עובר לתורת האדם, במקום שהתארים של המהות והפעולה יהיו של האל, כעת הדיון הוא אודות התארים של המהות והפעולה של האדם. ושאלות אלו מנסרות בתוך השיח האקזיסטנציאליסטי המודרני: א. או כמו הנוסח של סארטר שקובע: 'קיום קודם למהות', ב. או כמו שלוינס אומר בין המהות לבין ההתקיימות יש עוד משהו שאותו הוא מחפש, ואותו אני מנסה גם כן להגדיר בעקבותיו. ג. ובמובן מסויים זה קשור לעמדה של ר' נחמן מברסלב להיות בתוך הקיום האבסורדי, מצד אחד להרגיש את האלמנטים המיסטיים שלו, ומצד שני להרגיש איך הוא דורש ממני לפעולה.

אני חושבת שזהו המקום שבו אנו מצויים כעת, יש אנשים שירצו לראות בסיטואציה הזו אלמנטים רוחניים או מיסטיים, יש אנשים שבכלל לא ירצו לראות דברים מסוג זה, וירצו לראות רק את הפעולה הנדרשת, ואולי יש גם אנשים שירצו את האבסורד של הגם וגם, ואבסורד זהו הרגע של הגמגום, הוא הרגע של פסח אותו אני מנסה לתפוס כעת.

שאלה: הפער בין ה'פה' ל'סח' זה הפער שבין הדברים עצמם לבין ההמשגה שלהם?

תשובה: א. זה אחד הדברים שאפשר להגיד על זה. ב. אתה יכול גם להגיד שזה הפער שבין 'פסח מצרים' ל'פסח דורות'. כי אנחנו לא יכולים להגיד שבפסח הזה, אנחנו נמצאים, ב'פסח דורות' רגיל, משהו בקצב של הזמן הביא את 'פסח מצרים' ואת 'פסח דורות' להיפגש וזהו אירוע מאוד נדיר ומיוחד לו אותו אנו מנסים להבין. ג. אם רוצים במושגים של לוינס על הפער שבין הקיום להתקיימות שבאמצע נוצרת היפוסתזה חדשה, זה בעצם המקום שלנו. ד. אפשר לקשר לזה גם את ההזדמנות לעבד דברים לפני שאתה מתחיל עוד פעם מחדש.

יציאת מצרים העליונה בשטף של רחובות הנהר

כעת נחדור אל הדברים פנימה, ומתוך כך הם יתבהרו באור חדש. ר' מאיר אבן גבאי היה אחד ממגורשי ספרד ומקובל מאוד מעניין, הוא כתב שני ספרים מאוד מעניינים: תולעת יעקב ועבודת הקדוש. בדבריו הוא מדגיש נקודה שלנו קשה מאוד להבין, הוא כותב שאל לנו לחשוב שפסח עוסק רק בסוגיה של היציאה הממשית ממצרים, פסח למעשה חוזר על היציאה מ'מצרים העליונה'.

"גלות מצרים שהוא כור הברזל וגלו ישראל שם כדי להזקק מן הסיג ההוא, ולעזוב שם לכלוכם וזוהמתם המעורבת בצורתם... ולא היה אפשר להגאל מתחת השעבוד ההוא הקשה, לולא שהופיע המאור העליון הנקרא 'רחובות הנהר' להוציאם למרחב, והתיר הקשרים שהם נקשרו ישראל במצרים...".

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב סתרי חג המצות)

זהו רעיון ממש מדהים, אנו כבני אדם מאורגנים במערכת של קשרים, והמאור העליון גורם להתרת הקשרים, התרת הקשרים זו השתחררות מהתנאים הקודמים של החיים שהתנו אותנו ומעבר לסדר חדש.

ובספר עבודת הקודש הוא מוסיף והולך לעוד רעיון ואומר שבעצם היציאה הזאת ממצרים הממשית 'מצרים התחתונה', חוזרת על יציאה יותר מוקדמת שהיא 'יציאת מצרים העליונה' (עבודת הקודש, חלק רביעי, חלק סתרי תורה). מהי אותה 'מצרים העליונה'? זו ספירה 'בינה' באלוהות.

נסביר מעט את משמעות הדברים, בקבלה מופיע הרעיון שישנם עשר ספירות, וישנו האינסוף, וכל ספירה מקבלת מערכת סמלים. כאשר מעל לשבע הספירות התחתנות, ישנה ספירת 'בינה', שהיא הספירה העליונה והיא נמצאת מעל המדרגה של השבע. הספירה הזאת היא נקראת גם 'רחובות הנהר' וגם 'מצרים העליונה', ספירה זו היא כמו 'אם גדולה' שממנה כביכול נולדות הנשמות.

אם כן הרעיון הוא שהנשמות במקור מגיעות מחיקו של האינסוף, הם מגיעות ממימד אלוהי, ועל כן במובן מסויים, ליל הסדר הוא אינו מהווה חזרה למצרים הארצית, אלא למצרים העליונה, זוהי חזרה שיש שיכנו אותה אל הפנימיות, יש שיכנו דבר זה 'עיבור', זהו רגע שבו אתה חוזר לקדמות, לצמצום של הדברים.

זוהי המשמעות של 'פה' 'סח' כהזדמנות לעבד דברים לפני שאתה מתחיל עוד פעם מחדש. אני לא מנסה לעשות את כמשהו משמח שנחת עלינו: 'איזה מקסים זה שקיבלנו חופשה, ולכל אחד יש מלא זמן עם עצמו', אלא אני אומרת: היות וזה ממילא כך, אתה יכול להגדיר לעצמך מהם הדברים שאתה לוקח איתך מ'רחובות הנהר', לכשתצא מחדש לרחובות הריאליים.

שאלה: איך מתבטאת היציאה הזאת מ'מצרים העליונה' מספירת 'בינה'?

תשובה: זה מתבטא שבכל פעם שיש התגלות של 'מצרים העליונה', או של 'רחובות הנהר'. כפי שר' מאיר אבן גבאי מתאר זהו רגע של 'התרת הקשרים', בדומה לר' אברהם אבולעפיה שמכנה מצב זה גם 'התרת החותמות'. משמעות הדברים היא שמדובר ברגע שבו האדם מתיר את הטבע הראשון שלו, עם כל ההתניות הנלוות אליו, ומעצב את הטבע שהוא רוצה להיוולד לתוכו, זה מייצג את הלידה השנייה של הנשמה. זו הסיבה שהזכרתי מקודם את המושג 'הלילה הארוך' של הנשמה, שבסופו יש גם את הלידה הזו השנייה.

שאלה: הייתי רוצה לשאול על ספירת 'בינה', שאמרת שהיא גם 'מצרים העליונה' וגם 'רחובות הנהר', שזה כאילו לכאורה שני הפכים, 'מצרים' זה המקום הצר והמכווץ, ואם היא 'רחובות הנהר' זה המקום המשחרר עם הרחבות.

תשובה: נכון, ובאמת לא כל האסכולות הקבליות אומרות את זה, יש משהו מאוד מרתק, שלא נאריך בו כעת. ישנם אסכולות קבליות שאוהבות להגיד על דבר האם הוא טוב או רע, האם הוא שחור או לבן, לעומת זאת ישנם אסכולות קבליות שסוברות שניתן לדבר באוקסימורון, אתה יכול לסמל דבר והיפוכו, אין שיפוט ערכי בין טוב לרע. אלו האחרונות מוכנות לשייך גם על דברים שנראים לנו טובים, קדושים או אלוהיים סמלים שאנחנו כביכול רוצים לשמור רק לצד הרע. נקודה שמעניינת היא שזה בדרך כלל מאפיין את האסכולות שהלכו בתורת השמיטות. לדוגמה: כמו למשל הסמל 'נחש' או 'לוויתן', והשאלה האם אתה אומר שהם שייכים רק לעולם הרע, או שאתה יכול לבטא דרכו גם את הטוב. יש אסכולות שרצו למיין את הסמלים שמבחינה ערכית יכולים להיות רק על טוב או רק על רע, לעומת זאת יש אסכולות שיטענו שכל סמל יכול להיות גם על הקדושה. הרעיון שבו עסקנו כעת, אודות הסמלים הללו, היא מאסכולה לא זוהרית, ואולי לכן זה לא נשמע מוכר כל כך.

שאלה: מה שהזכרת על 'התרת החותמות', זה ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית?

תשובה: ברמה הקולקטיבית זה פרויקט בלתי נתפס. מצד אחד אנחנו נמצאים באירוע שהממדים שלו והסיום שלו הם בלתי ברורים, יש כל הזמן נתונים חדשים, למשל: לפני שבועיים וחצי כתבתי מאמר, ואז ארה"ב עוד לא הייתה במצב הזה, אחר כך כתבתי לפני שבוע מאמר, ובני ברק עוד לא הייתה במצב הזה, כעת, סין אומרות יש בדיקות חדשות, האיחוד האירופי אומר וכו', כל הזמן יש התרחשויות. על כן אפילו אם בן אדם רוצה לתת למציאות הזו פיחות משמעות כפי שהזכרנו לעיל, ולא רוצה להיכנס לתיאורים קטסטרופליים וכו', עדיין הוא צריך להבין שזה יערער סדרים מסויימים, כי זה מערער סדרים כלכלים חברתיים לאומיים. וכל אדם שמעבר להתפתחות האישית שלו, יש בנוסף גם דברים קולקטיבים שחשובים לו, בוודאי מרגיש אינטואיטיבית שיהיה צורך אתיקה חדשה בכל מיני מישורים, אך אולי מוקדם עדיין לנסח אותה.

שנית אנחנו כבר שומעים על מיליון אנשים שמבקשים אוכל בארה"ב, הדברים כל הזמן בתזוזה. וזה דבר נוסף שהמציאות הזו משפיעה על הפסח שלנו. זה מקנה משמעות חדשה כשאתה אומר 'הא לחמא עניא', אתה אמנם אומר זהו הלחם העוני שאכלנו אבותינו, אבל אתה בעצם יודע שברגעים הללו נוצרו המון אנשים רעבים בעולם, ויש הרבה יותר עוני.

כמובן שאין כוונת הדברים שניקח את כל המציאות, ונהפוך אותה לסיפור. אך אני מתארת לעצמי שאחוז מסויים של בני אדם, ירצה להגיע להתרת החותמות גם במשמעות גלובלית או בניסוח של שפה ואתיקה חדשה, בדיוק כפי שמהצד השני ישנה סכנה שיהיו אנשים וגורמים מסויימים שילכו לכיוון של אנרכיה או התפרעויות. הסיבה כך היא מפני שזו המשמעות של תהליכים שסופם אינו ידוע עד הסוף, ושההשלכות שלהם הן מאוד גדולות. אנו רוצים להיות צנועים ועדינים, ולכן אנו לא מתנבאים על הדברים ומה יקרה לבסוף, אנו נצמצם את דברינו רק על הדברים שברור שיקרה. ברור שחלק מהדברים ישתנו, וחלק יישארו אותו דבר. אך בוודאי שצריכים להיות מודעים לכך שתהיה 'התרת חותמות' מאוד גדולה. וכעת שיש זמן שאנו בין ה'פה' ל'סח', האדם צריך בתוך עצמו לבדוק את השבר הזה ולנסות לברר אותו.

שאלה: התרת הנשמות אפשר להגיד שזה תיקון משמעותי שנולדת, כלומר אם אמרת שנולדת נשמה חדשה, אז אפשר לומר שבעצם נולד משהו מתוקן יותר משופר יותר?

תשובה: ראשית אמרתי התרת החותמות, ולא התרת הנשמה. על כל פנים הלידה השנייה של הנשמה, היא תמיד מוכרחת להיות משהו משופר יותר, זה מונח בתוך ההגדרה. הלידה השנייה של הנשמה מכילה אלמנטים מסוג זה בהיותה דבר המתרחש בתוך החיים של הבן אדם, איזו מין מטמורפוזה שהוא עובר.

את המיקום שממנו תבקע הלידה השנייה של הנשמה, אני כרגע הגדרתי את זה שבעצם היחסים המסוכסכים השבורים בין 'פה' לבין 'סח', שהם לא סגורים בין העבר לבין ההווה, וההתמקמות בתוך השבר דורשים מאיתנו פרשנויות חדשות. התיאור שהבאתי מר' מאיר אבן גבאי הוא בעצם נוגע בנקודה הזאת של החזרה לכור ההיתוך של עצמך ברגעים הכי ראשונים של הקיום.

גאולה מרוחקת

בעל הספר עבודת ישראל ר' ישראל המגיד מקוז'ניץ, דורש נקודה מעניינת, הוא מביא את ההשוואה בין א' של פסח לבין תשעה באב על פי הא"ת-ב"ש, ואז הוא מנסה להסביר את זה ואומר היום של הירידה מכל המדרגות נוכח ביום של העלייה בכל המדרגות. עניין מפתיע ששמעתי מאחי שהוא שלי ציבור, שגם בפיוט הבבלי יש מנגינות ומקאמים שמופיעים בהגדה של פסח והם מופיעים גם בתשעה באב, וזה דבר נורא תמוה. וזו נקודה שמובילה אותנו לקרבה הזאת שבין שני המועדים האלה, ולעניינו שבתוך פסח הזה אנחנו צריכים להכיל שבר שהוא שבר ברמה עולמית.

אני מביאה דוגמה נוספת מהאדמו"ר מפיסצנה שכותב בתוככי הגטו:

"וכיון שפסח הוא מקור לכל הישועות והגאולה כנודע, רק שהם עוד בכח [-בפוטנציאל] וצריכים להמשיכם להתגלות לכן מצוה בשאלה להגיע אל הישועה והגאולה שלא נתגלה עוד, להמשיכה ולגלותה, ו'כל ימי חייך - להביא לימות המשיח'".

(אש קודש, לפסח תש"א)

ברור מהיכן נובעים דבריו, אדם שנמצא בסיטואציה האקזיסטנציאלית שהוא בעצם לא רואה את הגאולה, הוא שמדבר על הגאולה החבויה שעוד לא נתגלתה, ושואל את עצמו כיצד אני יכול להביאה לידי גילוי. גם הפסח הקרב הוא קשה להרבה אנשים מזדעקת השאלה: 'איך אני שר על משהו שהיה בעבר, מתוך תחושה של ריחוק כיום'. אני מניחה שבוודאי לאנשי בני ברק שמצויים כעת בעוצר זה קשה מאוד, אך גם בלא כך האירוע קשה. הנקודה היא לזכור את מה שהאדמו"ר מפיסצנה מציע, אנו לא חוגגים מתוך יחסים פשוטים בין עבר להווה, בין 'פסח מצרים' ל'פסח דורות', אלא הקיום האנושי נמצא תמיד בהווה מתמשך שהוא האקזיסטנציה שלנו. שאלתו של הרבי מפיסצנה כיצד אני יכול להביא גאולה, ולקדם את התהליך של להיטיב טוב בעולם, זו שאלה נורא משמעותית. כאמור יש אנשים שמשתמשים בזמן הזה, עבור ההטבה העצמית שלהם, וזה לגמרי בסדר, אך יש אנשים שמתוך כל התהליך הזה, מרגישים שהם נדחפים לשאלות מסדר גדול כללי יותר, כיצד ואיך להטיב במעגלים הרבה יותר גדולים. בכל מקרה אני מקווה שזה יוביל אותנו לשאלות של השפה החדשה.

הפרדיגמה של תורת השמיטות

הנקודה הבא שאני רוצה לדבר עליה בנוגע לפסח היא הפרדיגמה של תורת השמיטות. פסח במקורו הוא בעצם שבעה ימים, במובן זה המסורת נתנה לחג הגאולה שבוע, כפי שהיא נתנה לבריאה את השבוע הקוסמי ומעלתו של יום השבת. הדבר הזה נובע מהתפיסה של המקורות היהודיים את המרכזיות של הספרה שבע. אני חושבת שיש נקודה שחושב לשים אליה לב, שהמרכזיות של השבע הופכת להיות הבסיס לתורת השמיטות שפותחה לאחר מכן.

אסביר בקצרה מהי תורת השמיטות: על בסיס הרעיון של מרכזיות השבע, שבוע הבריאה, ייחודו של יום השבת, ושבוע הגאולה, כל המערכות של היהודים מהרגע שמגיעים לארץ ישראל נסבה סביב הדינמיקה של השמיטה. בין אם מדובר בשמיטת האדמה, שמיטת הכספים, שמיטת העבדים ושמיטת ההלוואות. כלומר לאחר כל שש שנים, בשנה השביעית ישנה שמיטה, האדמה נחה, מחזירים את החובות, ואפילו את הבתים שקנית מאדם אחר, משיבים פעם בחמישים שנה, בשנת היובל (שהיא לאחר שבע שמיטות). הדינמיקה הזו משקפת לנו חברה שהיא חברה חלקאית, שיש בה סחר חליפין, ואינה מבוססת על כסף, ואף העבדות שבה הוא לזמן מוגבל בלבד, והטעם הוא: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם". אמנם אכן מושג העבדות קיים בתנ"ך, אך יחסית למקובל באותו זמן ואזור של המזרח הקדום, שלילת העבדות התמידית הייתה עמדה מאוד מתקדמת. נוסף על כך ספירה של ארבעים ותשע (שבע פעמים שבע) הימים מפסח ועד שבועות, קשורה אף היא לרציונל של תורת השמיטות.

אחת הפרשנויות לתורת השמיטות, היא שהיא מציעה הסבר למחזורים הקוסמיים. הרעיון שביסודה היא צמחה, על בסיס השמיטות המקראיות שנועדה לייצר תרבות שלא יהיה בה עבדות, ותרסן את עצמה בניצול האדמה, האדם והבית. בסופו של דבר כאשר עם ישראל יוצא מהגלות, וכביכול הקטגוריות האלה אינם הדבר היחיד בעולמו, תורת השמיטות הופכת לתיאוריה קוסמית. תיאוריות מסוג זה היו נפוצות גם בהודו ופרס, וייתכן בהחלט שהיהודים בבבל שואבים את זה גם משם. תורת השמיטות והמחזורים הקוסמית הייתה אופיינית בימי הביניים גם בקרב הנוצרים והמוסלמים, ובדרך מסויימת שלא נרחיב בה כעת ירד קרנה.

בדברים שאציג אני לא רוצה להחזיר תיאוריות אלו בדלת הראשית ובדרך המלך, ולהכריז שהמתרחש עלינו כעת זהו סוף הימים, אך אני רוצה להראות שביהדות יש לנו הרבה אופציות טקסטואליות מהם ניתן לדלות כלים פרשניים, בהם ניתן לשחק בשפות שמתאימות לנו עכשיו, מהמקום שאנו רוצים להיכנס לפרד"ס הטקסטואלי כיום. הדבר הזה מאפשר לנו אפשרות מעניינית, להציב את השמיטה הקוסמית, גם במובן של תקווה לסדר עולמי חדש, זה אמנם נשמע מאוד גדול, אך לפעמים מותר גם לחלום בגדול.

שמיטת הארץ אותנו

לתורת השמיטות יש רלוונטיות ומשמעות הכי חריפה לפסח הנוכחי, זאת משום שהעולם כביכול שמט אותנו, ישנה שמיטה עוצמתית. נשוב לאלמנט האקלימי העולמי הגלובלי. כאשר אנו מסתכלים על גלות בית ראשון, ירמיהו הנביא אומר לבני ישראל שמכיוון שהם לא קיימו את מצוות השמיטה הם יצאו לגלות, וזמן הגלות יהיה סך כל השמיטות שהם לא קיימו: "אז תרצה הארץ את שבתתיה, כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה" (ויקרא כו, לד), זאת היא ההגלייה - אי הקיום של השמיטה גורם להשמטה.

במובן ראשון זה נשמע מאוד מיסטי, אך אציין שהיה ראיון עם ד"ר אלי בר חן, הראיון הזה היה מאוד עמוק מבחינת הדיון האקולוגי שבו. מדהים היה לראות את הקרבה שהוא מתאר בצורך של העולם שיניחו לו. אם יש איזושהי נקודה שאני מייחסת משמעות יתר לאירוע הגלובלי, זה בכך שאני קרובה לצד האקולוגי מאשר כל דבר אחר. זהו איזון חוזר של יחסי עולם-טבע-אדם, שבעצם היה סירוב מאוד רציני לו.

ואנחנו יכולים לשמוט בצורה אקטיבית, והשמיטה הזו יכולה לשמש כבסיס לסדר חדש. כמסר כללי, אחד הדברים שהכי קשה לנו לשמוט זו האדמה. כשהייתי יותר צעירה חשבתי שזה נורא רחוק נושא שמיטת האדמה כי אנחנו לא חברה חקלאית. אך למעשה אנחנו חברה עולמית ששודדת את היקום. השאלה היא האם אפשר לעשות רגולציות, שיכניסו אלמנטים של שמיטה לעולם מאיתנו חברת השפע והצרכנות והניצול.

השמיטה בחדר הבריחה האישי שלנו

עכשיו אני רוצה לעבור לחדר הפנימי והפרטי שלנו, חדר הבריחה שלנו. אני חושבת שכאן השאלה היא מה כל אחד רוצה, צריך או יכול לשמוט. האירוע של הבור או הבור של האירוע החברתי, הזוגי או העבודה, איפה שזה תפס כל אחד בחיים שלו, זה יכול להיות הרבה שמיטות לבסיס ולסדרים חדשים.

שאלה: הכוונה לקחת משהו שהוא לא חיובי בחיים שלנו ופשוט להיפטר ממנו ולשמוט אותו?

תשובה: כן, אבל זה גם יכול להיות שאני שומט את הכעס שלי, זה לא חייב שאני לוקח אובייקט וזורק אותו, אלא משהו פנימי. אמנם כרגע אני לא רוצה ללכת למסרים כללים, אלא למסרים אישיים לכל אחד מאיתנו שעומד לעבור את ליל הסדר הקרוב.

אני חושבת שהשאלה שלנו היא ההתבוננות בשמיטות הפנימיות שלנו, מה לנו יש לשמוט, לשמוט זה לא דווקא להתנתק מקשרים או זיקות, אלא לפעמים לשמוט זה אפילו לשמוט רגע של כעס או אכזבה. לפעמים אפילו קשה לי לשמוט את השנאה שאני שונא את עצמי או כועס על עצמי, זה הדבר שאני הכי מחובר אליו כי הוא חלק מהגדרת העצמי שלי אז איך אני אשמוט את זה. ישנם כל מיני זימונים במצב הוויפאסנה שאין הכוונה להפוך אותו לאידיאל, אלא זהו מצב שנכפה עלינו, ואפשר להוציא ממנו את השאלות של מה אני שומט ומשחרר מהחיים שלי.

שאלה: לגבי השמיטה, לאקאן אמר שסימון של סוף של אנליזה זה שאין 'אחר', ה'אחר' נשמט. המצב הזה מאוד מזמן את השמיטה הזאת שאין אחר, רע ושונה ממני. כי האחר שהוא 'האויב' שלי, במצב שלנו יכול להיות אפילו להיות הילד שלי שידבק בקורונה. לכן במצב כזה אנחנו חייבים לשחרר את האחיזה באחר הזה.

תשובה: קודם כל תודה רבה, לכן אני אומרת שההתהפכות של הפירמידה בפסח הזה, מחייבת אותנו להיות מאוד רגישים לדיאלקטיקה של האדון והעבד. אף אחד הוא לא העבד שלנו, וגם אנחנו לא עבדים. אין אדם שאנחנו מסמנים אותו כעבד.

גם כעת בשיח הבין קבוצות בישראל יש פיתוי כרגע של הכעס על החרדים וכדומה. וצריך להיזהר מהפיתוי הזה, עם כל הכאב, ולהיות במקום אחר. מבחינתו עלינו להיזהר מהסימון בין אנשים קבוצות ולאומים וטריטוריות, ולהיפך כעת כולנו מסומנים. אם כי ברור שזה מה שיקרה ברמה הכללית, שכן הסיטואציה הזו תגדיר גבולות. המציאות הזו תדרוש אתיקה חדשה, כך שלמרות הגדרת הגבולות אנו צריכים לתפוס ממקום אחר את האוניברסליות. בוודאי שיהיו אתגרים חדשים שייצרו אתיקה חדשה.

כעת אני קופצת קפיצה פסיכולוגית, המציאות הזו מחזירה אותנו לאתגר מאוד גדול. המצב הזה גורם לכל אדם במובן מסויים במקום שהוא מבודד עם עצמו, במיוחד אנשים שהם בלי משפחה או בלי בני זוג, אין לו מישהו לדבר ולתקשר איתו כל הזמן, ואף שמתקשרים זה רק בתקשורת הווירטואלית. זהו אתגר שאתה חוזר כמעט למצב ראשוני ועומד כמעט כמו תינוק מול האובייקט הראשוני ה'אחר הגדול'.

זהו מצב שאדם צריך לעבד אותו, אמנם לא כל אדם רוצה ומוכן להיכנס למקום הזה, יש אנשים שאומרים: 'עזוב אותך משטויות, אני לא רוצה לקחת את הזמן הזה כדי להיכנס איתו למצב של מדיטציה', אבל מי שכן רוצה, הוא אמור באיזה שהוא אופן לעשות את זה. אנחנו יכולים להיכנס לסיטואציה הזו דרך כל אחת מארבע הקומות של הפרד"ס, אנחנו יכולים להיכנס מהמקום של הפשט, ואנחנו יכולים מהמקום החברתי והקולקטיבי. ובדברינו עד כה הצענו כמה פתחים דרכם יהיה ניתן להיכנס לכך.

הפסיכולוגיה של תורת השמיטות – התחלה וסוף

כעת נחתום את המהלך לגבי תורת השמיטות. בשלב מסויים היו מקובלים שהסתכלו על תורת השמיטות במשמעות קוסמית, הם דיברו על זה בהמשך למדרש סדר אליהו רבה ומדרשים אחרים, שכל ששת אלפים שנה העולם נחרב ובאלף השביעי העולם נשמט. אני לא אומרת את זה מנקודת מבט של אפוקליפסה ולהבהיל שאנחנו לפני סוף העולם. אם כי אנו נמצאים מאתיים שנה לפני סוף ששת אלפים שנה.

אני רוצה לחשוב מנקודת המבט של חוקרי המיתוסים דרך העדשה של הפסיכואנליזה והפסיכיאטריה, כמו יונג ולאנג, לפעמים יש מיתוסים וחלומות שהם מהווים זיכרון קדום של ההתחלה, שהם גם מיתוסים של סוף. ואותם חוקרים דנו בכך שבחיים של היחיד יש מיתוסים וחלומות שהם דימויים מסוג של זיכרון ההתחלה ורגעי הסוף, כמו רגעי הלידה, זהו זיכרון של האדם הפרטי במישור הקדם גנטי שלו, ישנם מיתוסים שאנחנו יכולים לראות אותם כקפסולות תמצות של זיכרון של התחלה וסוף.

כך יש קפסולות זיכרון כאלה שקשורות בקולקטיב, מיתוסים שהם קולקטיבים שהם משקפים התחלה וסוף. ככאלה הם הרעיונות שקשורים לתורת המחזורים הקוסמיים, ולעניינו רגע ההתחלה והסוף זה הרגע של הווה המתמשך, הרגע שבו אנחנו עכשיו. המשמעות של ההווה מתמשך היא שיש כל מיני דברים שעוד מוקדם מידי לדבר עליהם, אבל ברור שיש כל מיני מבנים שמן הסתם או יחלשו או ייעלמו, יהיו הרבה שינויים. אנחנו נמצאים באיזו חפיפה של התחלה וסוף, שאנחנו לא בדיוק מבינים אותה עד הסוף. איך בדיוק תהיה הוורסיה הזו, זו שפה שעוד תתברר. ואלו הסוג של המיתוסים הקולקטיבים וביניהם המיתוס של השמיטות הקוסמיות, כי כמו שיש סיפור אישי של האדם, שהוא מת נולד ושוב קם לתחייה, יש סיפורים כאלה גם על העולם. הסיפורים הללו משקפים סוג של זכירה קולקטיבית, אולי של אסון של ציוויליזציה אולי של התחלה חדשה או אולי עידן חדש.

התחלה וסוף של עידן זה לא בהכרח משהו שמרגישים אותו בגדול, זה מתממש כאשר משהו במציאות מחייב אותנו לייצר שפה חדשה, ההתרקמות של יחסים קצת שונים בין הממשי, הווירטואלי, הסימבולי והעולם החיצוני. הסיטואציה הזו בוודאי תיגמר במוקדם או במאוחר, אך יישארו לה שני אדוות: אדווה אחת שתיוותר תישאר בתוכנו בפנימיות של כל אדם, בעקבות כל מה שהוא חווה. הכיוון השני שיישארו השלכות חיצוניות קשות, של מה שנגרם בעולם החיצוני כשהעולם כולו היה משותק כלכלית.

החזרה הזאת, והאלמנט הזה של השמיטה הופך לאלמנט מאוד מרכזי בפסח הזה, והוא דורש עבודה פנימית רבה. שוב לא במשמעות של אפוקליפסות, אלא למקום עדין של סוף ותחילת תקופה. מספיק שאנו מדברים על כך שיש ורסיה, והוא גרסה חדשה של העידן הפוסטמודרני שאנו משכתבים אותו, ואנו מוכרחים לשכתב אותו. כי מתרחש כאן משהו שונה בין הממשי לבין שאר הרבדים של המציאות, ואפילו אם בעוד כמה שבועות זה עוד לא יקרה, מן ההכרח שזה יצור בהמשך שיכתוב של העידן. זו הצורה והאופן שאני משתמשת בתיאוריות הללו של השמיטות.

שאלה: חביבה את יכולה להסביר איזה השהייה יש לנו מן הממשי?

תשובה: דבר ראשון ממשי זה הדבר שהכי קשה להגדיר אותו. כי פשוט הקיום שלנו הפוסט-מודרני הוא קיום שממזמן ממזמן התרחק מלהיות קיום טריטוריאלי של בית. אנשים רוב הזמן כמעט משתמשים בבית ככן שיגור לדברים שהם עושים, והאירוע הזה דחף אנשים בקבוצת מאוד גדולות לקיום סגור בתוך חדרים ובתים, והשיב אותם לדברים שהם רק בממשות מאוד ראשונית עם אנשים שאולי הרבה זמן הם לא תרגלו ולא היו במקומות האלה. הדבר הזה גם כשהוא ייגמר הוא משאיר סימן, יש אנשים שאלופים ושום דבר לא משאיר עליהם סימן. ויש אנשים שמה שעובר עליהם כן נשמר, וכן משאיר משקעים לעבד אותם. 

בכל מקרה עדיין ברמה היסטורית זה אירוע מעניין שלא לומר נדיר שאנחנו נמצאים בלב לבו, ממש בתוך ההתהוות שלו, ובתוככי ההתהוות שלו אנו נדרשים לחגוג ריטואל בצורה אחרת, ולחבר אחרת את הדברים, באופן שלא יהיה משמעותי רק לעבר, אלא באופן שהוא יהיה משמעותי גם לעתיד. זו האופן של הפרדיגמה הזו. לכן הבאתי את האדמו"ר מפיסצנה, ובל נשכח שהקשר החיים המקורי שלו הם תנאי חיים מאוד קשים, בזמן השואה בגטו ורשה, ובכל זאת להמשיך לקיים ריטואלים וטישים. כמובן אני לא רוצה לומר שאנו כעת בזמן שואה, אבל זה כן זמן שאתה יודע שיש 'פסח מצרים' ואתה ב'פסח דורות' ואתה יודע שאתה מעצב את הפסח הבא. לא דווקא הפסח שיהיה בשנה הבא, אלא העיצוב של החיים אחרי יציאת מצרים.

כמובן שזה בעצם משנה המון דברים, כי הרבה דברים בסדר הסימבולי של העולם בפועל מתפרקים ומשתנים, זה ברור שהרבה דברים יעברו תהליכים של עיבוד.

צוהר תעשה לתיבה

תיבת המונאדות

במצרים, אנחנו יודעים שמשה רבנו בהיותו תינוק הושלך עם תיבה ליאור. בנקודה זו כל אחד מאיתנו הופך למעין משה בתיבה, העובדה שתחושת הבידוד שאנו מצויים בה, גורמת לחוש כביכול כל אחד מאיתנו נמצא בתוך תיבה ששטה על פני היאור.

והרעיון הזה שכל אחד מאיתנו בתוך תיבה, והקיום שלנו כרגע מכניס לדיון את הקטגוריות של דברי הפילוסוף לייבניץ שהעלה את הרעיון הזה שבעצם הקיום האנושי הוא כמו קיום של מונאדות, לפיה כל אדם הוא יחידה לעצמו. יש מונאדה, הקיום האנושי יש בו בדידות, יש בו משהו בלתי נתפס שכמעט ואין יכולת לתרגם או לתמלל אותו לאחר, החוויה שלנו מן העולם היא מאוד שונה מהחוויה של המונאדה האחרת מן העולם.

הרבה אחריו הפילוסוף אדמונד הוסרל אומר אולי לייבניץ דיבר על מונאדות, אבל הנקודה היא שלמונאדה יש חלון, שזהו הקשר הבין סובייקטיבי שלי עם האחר.

אך איך כל זה נפגש ביחד? כאן מגיע הבעש"ט שאומר צוהר תעשה לתיבה, תיבה במשמעות של הדיבור. החלון נעשה על ידי הדיבור והתימלול של המילה. אני מנסה לקשר זאת להוסרל שאומר יש מונאדה, אבל תעשה חלון, הדבר הזה ככל הנראה יהיה הבסיס לאתיקה החדשה, אם אני רוצה להיסחף אני אנסח הבסיס לסדר העולמי החדש, אני רוצה להיסחף, אפשר לחלום כך על כל פנים אני מקווה. לעשות צוהר לתיבה, מהמקום של היפוך הפירמידה, אין עבדים ואין אדונים, אין מסמנים ואין מסומנים. כל אדם כמשה משיח של חייו, וגעגועי כבד הפה שממוקם בין ה'פה' לבין ה'סח', בחיפוש של הפעולה.

שאלה: האם אפשר להרחיב טיפה לבאר את השכבות של 'עולם שנה נפש' איך אני יכול לשחות בתוך השכבות האלה?

תשובה: אני חושבת שבמקור הכוונה לעולם במשמעות מקום, שנה במשמעות זמן, ונפש במשמעות האדם. הצירוף של שלושתם זמן ומקום והאדם, זה בונה את הבסיס הראשון של האפיסטימה של התודעה וההסתכלות שלי, זה יוצר תיבה. לתיבה הזו, הבעש"ט אומר שהאדם צריך לעשות צוהר, כלומר חלון בתוך המקום והזמן והנפש שלך. במושגים של לוינס זה חלון אל האחר, המושג של הבין סובייקטיבית, שיש אחר שקורא לי, ויש קריאה שבאה אלי, יש קשר בין אדם לאדם. לפירוש הזה אודות החלון יש דגשים שונים.

שאלה: אני מניח שהפתיחה של החלון, היא גם מהחוץ אל הפנים וגם האחר יראה מה יש בתוך הבית, מה סדר הפעולות שמתרחש כאן במפגש שבין האחר.

תשובה: זה כמובן סוג של מטפורה, מקודם השתמשתי במטפורה של הלילה הארוך, השתמשתי במטפורה של זמן השהות הזה כזמן שמוביל ללידה שנייה.

אבל אני חושבת שהבין-סובייקטיביות היכולת לשתף חוץ ופנים ביני לבין האחר, היא באמת אחד הדברים היותר משמעותיים וקשים כאן. הבין-סובייקטיביות, המשמעות שלה היא אני הוא סובייקט וגם השני הוא סובייקט, באותו רגע אנחנו משתחררים מיחסי אדון עבד, בין אם זה ברמה של ההכרה ובין אם זה ברמה מציאותית, ואנחנו עוברים לרובד אחר של יחסים, יותר עמוקים, יותר מיטיבים. התהליך הזו הוא עבודה, שכמעט כל הזמן נמשכת ולא נגמרת, כי האדם בכל רגע יכול להידחף למצב שבו הוא רואה את האחר כאובייקט, כי מהמקום הזה התחלנו כבני אדם.

אני אישית מאוד אוהבת את הקשר בעברית בין חלון לחלום במ"ם, ואני חושבת שלפעמים חלומות משותפים, עם בן אדם קרוב אלינו, או היכולת לחלום באופן משותף עם קבוצה של בני אדם, או היכולת לחלום את עצמנו דרך סיפורים ונרטיבים, היא גם צורה להסתכל על חלון.

אפלטון באחד הדיאלוגים היפים שלו פיידרוס, כשהוא מגדיר את התשוקה והאהבה והארוס, הוא מגדיר את זה כיכולת של הנאהבים להשקיף יחד לאותו מקום. זו גם צורה, זה לא במקום הזיקה הישירה, אבל זה צורה שבהחלט מספקת מרחב שלישי, שדרכו אנחנו יכולים לעמוד בקשר בין סובייקטיבי. אנחנו יודעים שהתיבה היא לא סתם מרחפת בחלל, כמו שתי חלליות שהתנתקו כפי שרואים בסרטי מדע בדיוני, אלא שיש אוקיינוס משותף שאנחנו נמצאים בו בזיקה ובקשר וביחד בונים עולם.

להיות בקיא ברצוא ושוב

הזכרנו בסעיף הקודם, את הדיבור אודות המונאדה והחלון, של הפילוסופים לייבניץ והוסרל, וחיברנו לזה את התיבה על היאור שבמחביאים בתוכה את משה רבנו כתינוק. וקישרנו לזה גם את התיבה במשמעות של תיבת נוח והזכרנו את דברי הבעל שם טוב "צוהר תעשה לתיבה" תיבה במשמעות הדיבור המילול של המילה.

תיבת נוח הייתה בנויה כמו מגדל עם שלוש קומות, והבעל שם טוב בהמשך לספר יצירה מגדיר את שלושת הקומות הללו כ: 'עולם', 'שנה', 'נפש', שמקבילות לעולם, לזמן, ולאדם הפרטי. בכל קומה יש עולמות ויש נשמות ויש את הבן אדם, זה המקום שבו אנחנו נמצאים, אני מניחה שבכל העבודה הפרטית של הבן אדם, בסדר החדש הוא יעשה את ההחלטה אם הוא הולך לכל המקומות האלה, או האם הוא הולך לחלקם.

ר' נחמן מברסלב שהוא הנין של הבעל שם טוב, מלמד באחת התורות המעניינות שלו בתורה ו', הוא מגדיר שאדם צריך להיות בקיא ברצוא ובקיא בשוב, אנחנו יודעים שיש את הפסוק המפורסם ביחזקאל: "והחיות רצוא ושוב", ובחסידות בדרך כלל דרשו את הפסוק הזה "והחִיוּת רצוא ושוב" - כלומר האנרגיה הפנימית של הבן אדם היא לא יציבה היא רצוא ושוב. או כמו שאמרנו לפי המגיד מקוז'ניץ, המנגינה של פסח היא המנגינה של תשעה באב. בעליה הכי גדולה יש את התחתית של הירידה, האקסטזה והירידה קשורות.

ר' נחמן אומר כדי שאדם יוכל כל הזמן להיות בתהליך של תשובה, של התפתחות, שאצל ר' נחמן הוא קשור לשם 'אהיה', שהוא השם הדינמי, השם של הפעולה העתידינית, כשאלוהים מתגלה למשה במצרים ושולח אותו, לבוא עם בשורת הגאולה למצרים. הוא אומר לו כמה פעמים אני ה', אני נגלה בשם אל שדי לאברהם יצחק ויעקב, ובשמי ה' לא נדעתי להם, כביכול לא נודע להם בשם המפורש. וכאשר משה מבקש לדעת את השם שאיתו יבוא לזקנים הוא אומר לו את השם אהיה אשר אהיה, שהוא השם שר' נחמן מחשיב אותה בתורה הזאת, הוא עומד במרכז, הוא השם שמבטא את התפתחות הספירלית של האדם.

ר' נחמן אומר כדי שיהיה לך את השם הזה את צריך לדעת לסגת ולדעת לחזור, רק בן אדם שיודע גם ליפול וגם להעלות מהנפילות, הוא האדם שיכול להתפתח דינמית. אם אתה חרד מהנסיגה פנימה, אתה לא תוכל להתקדם.

זאת אומרת שאנחנו והעולם ומלואו צריכים להכיל את זה שכעת עלינו להיות ב'שוב', אנחנו לא נקראים אל ה'רצוא' החוצה לעולם ולדברים, אלא ב'שוב' שהמושכות נכנסות מאוד חזק. המטרה להיות בקיא ב'רצוא ושוב' הזה, כדי שזה יקח אותך למקום של 'אהיה אשר אהיה', שהוא השם העקרוני של ההתגלות במצרים שבלעדיו משה לא היה יכול ללכת למצרים ולגאול, זה השם שהוא מגלה אותו לפי המסורות רק לזקנים.

שאלה: ה'שוב' זה במשמעות של צמצמום?

תשובה: הפעולה של ה'שוב' יש בה טעם של צמצום, אבל היות ור' נחמן היה מאוד אקזיסטנציאליסט יש בה גם טעם של נפילה לפעמים, כי אתה פשוט נופל אתה לוקח את זה חזק, זה לא תמיד נעים להרגיש שאתה בנסיגה וזה יכול להיות בנפילה. ור' נחמן אומר גם כשאתה נופל אתה צריך לדעת איך ליפול, כמו שחתול יודעים איך ליפול.

דוגמה שאני תמיד אוהבת להביא בהקשר לזה: תמיד שר' נחמן מביא את העניין הזה של הנסיגה הזאת הוא תמיד מקשר את זה לשם ס"ג, יש לו שמיעה מוזיקלית, ניתן לדמיין מה הוא שמע כמו לראות את שם 'אהיה' בציור, בתחילה אתה רואה את השם 'אהיה, אתה מעט הולך אחורה, ונשאר לך רק שלוש אותיות 'אהי', ואז מעט הולך עוד אחורה ונשארו לך רק שני אותיות 'אה', ולבסוף 'א', אתה ברוורס, ושם זה הופך לצעקה: 'אהיה, אהי, אה, א', כעין צעקה שמצטמצמת לא' הראשונה שממנה יצאה התורה, ושהיא אדם הראשון שעומד לבדו בסיטואציה הזאת שהוא חזר לבדו לתוך התיבה. זה קשור לעוד דברים מאוד יפים, בגלל ששם אהיה הוא גם שם מראה, אם אתה כותב אותו משני הצדדים, יש לך אפקט של מראה הפוכה, וזה דבר מיסטיקאים מאוד אהבו, כי זה מלמד על ללכת קדימה ואחורה, וזה חוזר למקובלים בימי הביניים.

נראה איך הבקיאות במרוצת הרצוא ושוב מחזירה אותנו לחלון:

"שמי שרוצה לעשות תשובה, צריך שיהיה לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, שהוא בחי' עייל ונפיק, בחי' אם אסק שמים שם אתה שהוא בחי' בקי ברצוא, ואציעה שאול הנך שהוא בחי' בקי בשוב וכו'"

(ליקוטי מוהר"ן תורה ו, ז)

רצוא: 'אם אסק שמיים' - כשאני באקסטזה, אני עף לשמיים אני מוצא את אלוהים יפה מאוד זה קל לכולנו, ושוב: 'ואציע שאול הנך' – נפלתי לשאול, לבור לדיכאון, לבידדות, למטה. אבל להיות 'בקי בשוב' – זה להבין שאני רואה שאלוהים שם איתי. וזה הוא אומר שזה עיקר הכוונה של בקיא ברצוא בקיא בשוב.

בתורה אחרת, ר' נחמן מוסיף אמירה מדהימה:

"ודע שיש פתחים הרבה בחשך הזה לצאת משם, כמו שאמרו חז"ל: 'הבא לטמא פותחין לו' (יומא ל"ח ע"ב), יש לו פתחים הרבה. נמצא שיש פתחים הרבה בחשך, גם לצאת משם. אבל האדם הוא עיור, ואין יודע למצוא הפתח. ודע שע"י אמת, זוכה למצוא הפתח. כי עיקר אור המאיר הוא הקדוש ברוך הוא".

(ליקוטי מוהר"ן תורה ט, ג)

יש הרבה פתחים למקום, שמתוכם לכל אדם יש תחושה אחרת מאיזה פתח הוא נכנס למקום, ור' נחמן מוסיף ואומר גם לחושך יש הרבה מאוד פתחים לצאת מהם אל האור הגדול. יש הרבה חלונות, פשוט אתה צריך למצוא את החלון שלך.

המבנה המרובע

המרובע הקוסמי

המקום הבא שאנחנו צריכים לקחת את זה, זו שאלה שמלווה למעשה כל פסח, שאלת המבנה המרובע, או 'המבניות המרובעת'. בסעיף ג' תיארתי את הגשטלט של השבע, השבע הקוסמי, השמיטה, החקלאות וכו'. אבל אנחנו יודעים שבליל הסדר הדבר שעומד במרכז זה המרובע ויש לו מקום מאוד נכבד: יש לנו ארבעה בנים, ארבע כוסות יין, ארבע קושיות. אני חושבת שהסיבה העיקרית שיש מקום כל כך גדול לארבעה היא מעל הכל מפני שהניסים של פסח הם היו אקלימיים, וביטאו גשטלט קוסמי. ואת כל הדברים הקוסמיים בדרך כלל מתמצתים אותם לארבעה: ארבע רוחות השמיים. כך אפשר להסתכל על כל עשרת המכות במצרים כזעזוע אקלימי: פתאום מהיאור פרצו צפרדעים כמו שפרצו החולדות בדֶבר של קאמי, דם ברד ודבר. זה בלגן אקלימי כזה, שיכול להיות שהייתה כאן ציוויליזציה שמיצתה את עצמה בנקודה שלה כאדון, עד שהגיעה לנקודה שהייתה רק 'בקי ברצוא' ולא 'בקי בשוב'. זו רק תיאוריה, נסביר אותה בהזמנות אחרת.

ארבעה טיפוסים על השולחן

חז"ל אמרו שיש ארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי, ולקחתי וגאלתי. ואנחנו יודעים שמזמור קז בתהילים "הודו לה' כי טוב" ארבע צריכים להודות, אצל הספרדים אומרים אותו לאורך כל חג הפסח הוא המזמור שמלווה את כל חג הפסח. מי הארבע שחייבים להודות? האדם שהיה בבית הסוהר, האדם שנלכד בלב ימים, הבן אדם שהיה במדבר והבן אדם שהיה חולה. ארבע טיפוסים של הודיה, ארבע טיפוסים של גאולה וארבע טיפוסים של שירה.

וכאשר חז"ל יצרו את ההגדה של פסח הם רצו שהארבע האלה יהיו מיוצגים על השולחן של ליל הסדר.

המרובע הזה הוא בא לומר לנו משהו מאוד עמוק על ליל הסדר, ישנם ארבעה בנים, וכיצד אנו באים מתוך המקום של הסנכרון הפנימי בין הארבעה בנים שבתוכנו: המקום של החכם, הרשע, התם, ושאינו יודע לשאול.

רבי עקיבא שהוא אחד הגיבורים של 'ארבעה נכנסו לפרדס', הוא אחראי על עוד אמירה מעניינת של ארבעה, הוא אומר שיש אדם שמקבל את האסון ובועט, ויש אדם שמקבל ושותק, יש שמקבל ומתחנן, ויש שלוקה ומבקש "הלקני". הוא מדבר על איוב, אברהם חזקיה ודוד. מעניין שדווקא רבי עקיבא אומר את זה, כי בסופו של דבר הוא אדם שמת על קידוש השם, הוא בעצם מציע ארבע תבניות של אדם שקיבלת את עונשו, איך הוא בחר להתמודד עם האלוהות ואיך הוא בחר לשיר את השירה.

כפי שאמרנו למעלה בסעיף ד', כמו שמשה רבנו הוא במובן מסויים כל אדם מאיתנו, כל אדם שיוצר את מערכת הקישורים הזאת לליל הסדר הזה. כך במובן מסויים אני חושבת שיש לנו אופציות להיכנס לסיטואציה שמתרחשת כרגע לעולם בארבעת המישורים האלה, של הפשט רמז דרש וסוד. מי שרוצה להסתכל על זה רק במישור האישי, או במישורים יותר כללים של המשפחתי, החברתי והעולמי. יש לנו אפשרות לראות איפה היינו חכמים, איפה היינו רשעים איפה היינו טיפשים ואיפה לא ידענו לשאול את השאלה ברגע הנכון. ולהתבונן איך וכיצד זה יעזור לאתיקה החדשה שלדעתי נחוצה אפילו ברמה עולמית ולא רק ברמה החברתית.

במהלך זה רציתי ליצור ציר של קישור בין המבנה של הזמן והמקום של השבע, לבין הכניסה המרובעת שלנו לדבר.

שאלה: הרגשתי שדיברת על שלושה מצבים: מצב אחד של התנתקות הקשרים שזה מצב של התפתחות, מצב אחד של רצוא ושוב שי פה התפתחות ונסיגה, ומצב אחד של ענישה. אלו הם שלושה מצבים מאוד שונים בפרט האחרון שהוא לא נשמע בכיוון של התפתחות, רציתי לשאול אם יש משהו מקשר. הזכרת שהאדם נענש על ידי האלוהים והוא צריך להיות עם האלוהים בתוך העונש.

תשובה: יש לדייק מדובר בארבע מודלים של סבל, האם בן אדם רואה את זה כעונש או כייסורים. אם אדם חווה את זה כעונש הוא מבעט בזה, אך אם אדם מסיט הצידה את השאלה של שכר ועונש והוא חווה את זה כייסורים, הם לא משנים את השאלה של אהבת האל. אבל לא נכנסתי לעומק לנושא הזה, כשהבאתי את הדוגמה של רבי עקיבא של ארבעה בני אדם שנכנסים לסבל, והוא מביא את הדוגמה של דוד הוא סובל אבל הוא אומר שירה. אני חושבת שרבי עקיבא רצה ללכת למקום שאתה סבול ואתה אומר שירה וממשיך לאהוב. אין עולם בלי סבל זה עובדה השאלה מה אנחנו עושים עם זה, ומה הרגישות שלנו לאחר ולסבל של הזולת.

שאלות ותשובות

שאלה: אפשר לבקש שתיקחי את זה לזוויות אקטואליות, אני חושב על המודל המרובע שלך בעיר כטקסט והשוליים כקול,. אז יש לך את המבנה המרובע, ואת שמה אותו על המבנה הבין הדורי, אני סקרן לראות איך דרך תפיסות כאלה את מסתכלת על הקורונה שלנו. כולם דואגים לעצמם, יש מונח שנקרא סולידרויות, אבל והא קשר בין נפרדים. הדאגה לחיים היא לא דאגה בין דורית.

תשובה: אנסה לתת כמה דגשים:

דבר ראשון הכי חשוב הרשע שואל: "מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מהן הכלל כפר בעיקר". זה ממש מעניין, הרשע הוא הבן אדם שהוציא עצמו מהכלל. אם אתה שואל אותי קריאה עכשווית, היום לאור המגפה זה נותן משמעות אחרת לרשע, זה מדבר על ערבות הדדית. ערבות הדדית זה כולנו כבני אדם, זה לא הסימון של 'אני' וה'אחר הגדול', אני והחרדי אני והערבי אני והשחור אני וסיני, וכדומה. לכולנו כבני אדם יש תהליך של עבודה, שבה אנחנו בעצמנו משתדלים ומתאמצים לראות את הפסח הזה כתהליך של היפוך פירמידות מסויימות כלכליות וחברתיות שמייצרות את הסדרים החדשים.

מקודם אמרתי, שהשנה אתה לא יכול לומר: "הא לחמא עניא", כשאתה יודע בעצם שלחם העוני פשוטו כמשמעו לכמויות גדולות של בני אדם שזה ממש כרגע בחודש הזה, וממש כרגע הולכות וגוברת האנשים הרעבים בעולם והאנשים שנזקקים לחלוקת אוכל.

בנוסף איפה אני עומד בשאלת השיח הקבוצתי האם הוא מגביר שנאה או מגביר הבנה.

וכמו כן איפה כל בן אדם עומד במקום שהוא יכול להיטיב. הבן אדם התם הוא הבן אדם שבא רק לעשות רק טוב, זהו, ואני מעדיפה להיות במקום הזה.

למעשה של ארבעה בנים, שנכנס להגדה של פסח, יש כמה נוסחאות: זה מופיע בבבלי, ובירושלמי, ולמעשה זה סוג של בברייתא. בהגדה הירושלמית הנוסח הזה לא נכנס כלל, ומה שיש זו הנוסחה של המשנה שכל אחד מלמד את בנו. ובנוסחים של הבבלי והירושלמי נוצרה הבנייה, עם סיפור של ארבעה בנים, וכך זה נכנס להגדה של פסח. בחילופי נוסחאות יש הבדל אחד נורא מצחיק, יש הבדל שדווקא את הפסוקים של החכם הוא נותן לפסוקים של הטיפש. וזה מעניין דווקא שלחכם נותנים את הפסוקים שנותנים גם לטיפש, כי לפעמים החכם מרוב שהוא חכם הוא לא רוצה לעשות. וזה נקודה מעניינת שיש כאן חילופי נוסח. כי לפעמים אנשים מרוב שהם מרגישים חכמים או שיש להם שכל, הם נשארים רק בשכל ולא הולכים לפעולה, לאתיקה לפעולה החברתית. אולי זו גם הביקורות האקזיסטנציאליסטית שמרוב מהות אתה לא רואה את הרֵע שלך את בן האדם.

אתה שאלת איך אני אקשר את זה לדאלס וגוואטרי, הם בוודאי מדברים על אותו קיום מונאדי של הבן אדם, אותה השראה שנלקחה מלייבניץ על הקיום המונאדי של הבן אדם, האדם הבודד, השסוע החצוי. איזו אתיקה זה מחייב אותנו זו כבר שאלה אחרת.

לגבי המבניות של הטריטוריאלי, אני חושבת שהאירוע הזה הודף אותנו לסוג מסויים של רה-טריטוריאליזציה גם אם אדם רוצה או לא רוצה. מה אתה עושה עם זה אחר כך, ואיך אתה נפרס בחזרה למקומות שלך, זו שאלה שהיא נורא אישית לכל אדם. ברמה גלובלית היא גם איומה, כי זה יכול לגרום להרבה לאומים באופן טבעי כי הסגר יצר גבולות והגביה גבולות יצר צרכים, לכן ייוצרו אתגרים חדשים, איך מצד אחד טריטוריות ירצו להגביה הגנות, אך צריך להיזהר שזה לא יוביל את העולם אחורה במשמעות השלילית של המילה, אלא יוביל אותנו קדימה. לכן אמרתי שתצטרך להיות אתיקה חדשה.

שאלה: גם ליצור את החלון זה לעשות, אבל אנחנו כרגע בזמן של השתהות, שאתה לא יודע לאן זה יקח אותך אתה בתוך השהות.

תשובה: אני מסכימה, ואפילו אמרתי את זה כמה וכמה פעמים שאנחנו בתוך השהות, ואני הגדרתי את השהות שאנחנו נמצאים בדיוק בשהות הזו שבין 'פה' לבין 'סח'.

שאלה: בדרך כלל כל העבודות הנפשיות שדיברת עליהן לאורך השיעור, באות לאדם מתוך התכוונות, ואז הוא מבין שהוא בתוך זה. אבל במצב שלנו פתאום הוטלנו אל הסיטואציה הזו, ואז אתה רואה אנשים שהם רוצים לפעול, אבל הם תקועים זה חלק מהקושי.

תשובה: אכן, והזכרתי שיש צורך להיות בהשתהות, ולהיות בקיא בשוב.

שאלה: כן אבל הנקודה החדשה שרציתי לבטא, האם זה משהו שבא אליך מבפנים, או נכפה עליך מבחוץ וזו נקודה חדשה.

תשובה: אכן, זה חדש לכל העולם, זה אירוע גלובלי שהוא שם את האדם בחוויה הזאת שעוברת על הרבה אנשים. בוודאי, שוב אני מסכימה.

השהות הזאת שאנחנו נמצאים השנה בין 'הפה' וה'סח', בין הממשי והסימבולי, היא בעצם עוברת על כל אדם בצורה אחרת בהרגשה של מה מתפרק מה נבנה ומה צריך לבנות. אפשר ורצוי לקחת את ההגדה של פסח ולרשום לעצמך על הטקסט, הערות מה אתה מתכוון לעשות עם זה השנה משהו יותר דינמי. כל מה שבא לכם לעשות קודם הפסח, יכול ליצור לעצמו הרבה משובים להורים ואחרים על ידי שהוא מיטיב איתם בכל מיני קטעים שאפשר לשגר בוואצפ בווידאו או אמירה או משפט. או כמו שאמרתי מקודם במקום 'והגדת לבנך' אני עושה 'והגדת לאביך'. כל מיני דברים קטנים ומיוחדים שאתה יכול קצת להכניס הומור לסיטואציה אבל גם לחשוב על זה בצורה מעמיקה.

שאלה: לגבי המסר הקונקרטי של 'והגדת לבנך' או לבתך מה המסר השנה? שנים קודמות, זה היה נורא ברור שמדברים על יציאה סימבולית לחופש פנימי מכעסים, והשנה זה יציאה מהיומיום למצב הזה.

תשובה: אנחנו לא יוצאים השנה, זה לא יהיה נכון להגיד שהשנה בליל הסדר אנחנו יוצאים מתוך העולם לתוך הבית שלנו. אלא השנה אנחנו חוגגים אותו במקום שאנחנו בסוג של הסגר.

לכן רציתי לשים את הקטגוריה שאנחנו טועמים את 'פסח מצרים' הפסח המקורי חווים אותו בזמן אמת בתוך 'פסח דורות'. צריך הרבה צירופים גורליים כדי שזה יקרה, אם זה היה קורה לפני חודשיים, בזמן הפסח כבר היינו מן הסתם יוצאים. זה קרה באופן גורלי זו עובדה, עכשיו שאנחנו כבר בתוך הסיטואציה הזאת, זה לא יהיה נכון להגיד איך אנחנו חוגגים את מה שהיה, זה לא יהיה נכון לשים את הדגש רק על זה, אלא נכון יהיה השנה לשים הדגש של הפסח הזה שאנחנו בהווה מתמשך, שאנחנו מאבדים את מה שהיה, לטובת מה שיהיה. שאנחנו בתוך הווה שהוא לא מתומלל ומוגדר עד הסוף, ואנחנו לקוחים מהמצב המופנם הזה ככל יכולתנו, זה מה שאנחנו יכולים לחיות איתו. וזה המקום שנכנס גם שם 'אהיה אשר אהיה'.

שאלה: הערה: אנו אומרים 'בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים'. והדברים גרמו לי לחשוב על ההסתכלות על היציאה פתאום כהווה מתמשך היא מאוד משמעותית.

תשובה: נכון, היא מאוד משמעותית הפעם, וזה מעניין שאנשים כבר העלו אותה לאורך ההיסטוריה. אבל הפעם היא באמת מאוד משמעותית, ואני חושבת שלחיות בהווה מתמשך, זה קודם כל עמדה אקזיסטנציאליסטית זה בדיוק הפער הזה בין המהות והקיום, שבתוכו אני בחור להגדיר את הקיום שלי כפעולה, ואני שואל מהי הפעולה. זה מאוד משמעותי לי אם אני מדברת על אתיקה פה, זה בלי המשחק של אתיקת עבדים ואדונים, אלא משהו בין-סובייקטיבי מעודן יותר, יחד עם צלילות פוליטית וביקורתית.

שאלה: אולי הערה קטנה בהקשר של ארבעה בנים, זה מאוד מזכיר לי את המצפן, ארבעת הכיוונים. זה אולי מסמל אופק חדש, בראשיתי תחילי. שדה חדש. או אוקיינוס חדש בתולי. אבל מצד שני יש פה את הבנים אז זה משהו טוב להתחיל איתו.

תשובה: כן דיברנו על הגשטלט הקוסמי. זה שהם מופעים כבנים הם מייצגים את ההגדרות צפון דרום מזרח ומערב, זה מזכיר לנו אגדות עם, מהאחים גרים ועד ר' נחמן, שלפעמים מופיע שר המערב שר הצפון ומביא איתו איזושהי מתנה, האירוע הזה הוא אירוע גלובלי יש לנו את סין ויש את אמריקה. ובאמת כן אני חושבת שברגע השהות הזאת העבודה הזו היא פנימית ביננו לבין עצמנו, בהמשך ניגע גם בדברים נוספים. כמובן כל מי שיכול במסגרות האלה ורוצה להיטיב עם הזולת זה מבורך.

שאלה: מה המשמעות של הסגור? כי אנחנו לא רק בסגר, אלא אנחנו גם נהיה לבד.

תשובה: בגלל הסגירות לבד, אמרתי שזה שם אותנו במצב של כל אדם, במשמעות של הבדידות. לכן אמרתי שכל אדם הוא כמו אדם הראשון וכמו משה רבנו, כל אדם הוא לבדו. הוא כל האורחים של ליל הסדר, זה דבר מאוד חזק שאתה עם עצמך מהווה את כל הקהילה של האורחים.

הרמב"ם בסוף מורה נבוכים מציין שאם האדם היה חי על אי בודד, אז לא היה תורת מוסר, לא היה צריך כי הוא רק היה עסוק בלהשכיל את את אלוהים, וממילא לא היה צריך להיות נדיב. אבל השנה בליל הסדר הזה, שאנחנו נשמטנו מהעולם, אבל העולם קיים וממשיך, אנחנו נהיה הקהילה של האורחים עם עצמנו. זה אחד המבחנים הכי קשים לאדם, לשבת לשולחן המשתה לבדו, זה בדרך כלל שנתפס כאקט משיחי אנשים שיחגגו את זה לבד, הם יכולים לצאת מזה מאוד מטוהרים ממש כלידה שנייה של האישיות.

לכן הדגשתי בפרשנות שלי שהכבד פה, הפסח אתה עכשיו משה, אתה עכשיו בתיבה, אתה עכשיו פותח את החלון, את המשיח של עצמך, את רואה את כל העולם איך הוא עומד מול כל העולם כאובייקט בבדידות שלו, בעצם. זו לא חוויה פשוטה, וזו מומנט היסטורי נדיר שאנחנו נמצאים בו, וגם אם אנחנו לא רוצים להגזים במשמעות מה יהיה אחר כך, עצם זה שאנחנו עוברים אותו במשמעות הזו זה מספיק נדיר, ומספיק יכול לעורר כאב, וממילא מספיק יכול להוביל אותנו לאיזה זיכוך. היות שאין לנו ברירה אנחנו צריכים ללכת למקום הזה של הזיכוך.