שלוש עשרה שנים לפחות ישב יוסף בבור הכלא. מדי פעם שיחזר את הרגעים בהם נזרק לבור הראשון, הבור בשדה דותן. אז כשהיה רק בן שבע עשרה. לפני שמלאו לו שלושים שנים. לפעמים גם לא היה בטוח בן כמה הוא, בן שלושים, שלושים וארבע הוא או ארבעים. כמו יעקב אביו חייו של יוסף היו חצויים לשנים. אצל יעקב לפני הבריחה ואחרי הבריחה, ואילו אצל יוסף לפני ההשלכה לבור ואחרי העלייה מן הבור.
ממש מהרגע שבו אלהים קרא לאדם הראשון בגן עדן "אייכה", ומהרגע שהוא ענה לו את "קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי" – מאותו רגע שבו אדם וחוה מסתתרים בתוך העץ בגן ועלי תאנה לגופם מתחיל הסיפור של עירום ובגדים.
מתחיל סיפור התרבות והציוויליזציה וכאוס הנע תמיד במתח בין הדבר כשלעצמו ובין השפה אודותיו.
מאיזה חומר בדיוק תפר אלהים את כתנות העור שנתן לאדם וחוה? היו דרשנים שהיו בטוחים שלכתנות העור קדמו כתנות של אור, ובאו מקובלים והוסיפו שהמעבר מכותנות אור לכותנות עור היה מעבר תודעתי, היה סוג של נפילה, שינוי תדר, מעבר מעולם רוחני יותר לעולם גשמי יותר.
זמן בלתי מדיד הוא הזמן של הטראומה. זמן שלא מאופיין בין יום ובין לילה הוא הזמן של השבי. הזמן של הבור. הזמן שנחטף מאיתנו בזמן אסון. הזמן הקשה שבו אדם איננו נוהג באדם כאדם, כשהוא מפשיט ממנו את בגדי הכבוד את בגדי האור מערטל אותו מצלם אלהים וזורק אותו לבור. לבור הנפשי לבור הטראומי לבור הממשי אם הרג או אנס או ביזה או התעלל.
יש סיפור מיתולוגי במדרש פרקי דרבי אליעזר על אובייקט, שם מסופר שכותנות העור הגיעו מנשל הנחש. מאותו העור שהפשיט הקב"ה מהנחש ממנו, הוא תפר כותנות לאדם ולאשתו. הכותנות הללו בכל זאת היו מעשי ידי האל ולכן היו אובייקט מבוקש להיט, ירושה, כמעט שהגיעו למכירה פומבית. הם היו עם נוח בתיבה, במדרש הזה מסופר:
"הכתונת שעשה הקב"ה לאדם ולאשתו היה עמם בתיבה,
וכשיצאו מן התיבה לקחה חם בן נח והוציאה עמו והנחילה לנמרוד,
ובשעה שהיה לובש אותה היו כל בהמה חיה ועוף באין ונופלין לפניו,
כסבורין שהוא מכח גבורתו, לפיכך המליכוהו עליהם מלך".
יותר מזה מוסיף המדרש ומספר:
"עשו אחיו של יעקב ראה את הכתונת שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם וחוה על נמרוד, וחמד אותם בלבו והרגו ולקח אותה ממנו [...] וכשלבש אותם נעשה גם הוא גבור, שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד. וכשבא יעקב מאת פני יצחק אביו, אמר, אין עשו הרשע ראוי ללבוש את הכתנת הללו וחפר וטמנם שם".
לפי המיתוס הצדדי הזה שמספר לנו אחד מן המדרשים עשו רצח את נמרוד בכדי להשיג את הבגד המקורי – תשוקת המקור. ואילו כשרבקה מחליפה בין בגדי הבנים היא בעצם מניחה על בנה יעקב את כתונת העור של עשו שלקחה בהרג מנמרוד שקיבל אותה מחם שהוציא אותה מן התיבה שלשם הכניס אותה נוח שלידיו הגיעה מאדם הראשון. יעקב אחרי ההתחפשות בבגד עור זה משניגש לקבל את ברכת יצחק במרמה, קובר את הכתונת באדמה, משהרגיש בכוח שלה כדי שעשיו לא ישתמש בה שוב.
המאבק על כתונת העור העשויה מנשל הנחש הקדמוני הוא המאבק על ירושת הכוח, על מציאת הנוסחה של השליטה בזולת והכפפתו ועל הסכנה של הקורבן והמקרבן.
אם כך זהו פרק על אחת הסוגיות החשובות בחיי אנוש: על ירושות ואובדנן המהיר וחוסר היכולת להחזיק בהם, וכך גם שאלה בתולדות הכוח הפוליטי. סודו של נמרוד הוא בהיותו לובש את כתונת השליטה, שהיא כמו כתונת כפייה על ההמון והוא שולט בהמון באמצעות הכוח וההיפנוזה, והוא גם שסייע לו לגבש את ההמונים לחזון בנית המגדל מגדל בבל.
וכך עולה השאלה אחרי כל הסיפור של התת מודע הארוך של הבגד העובר מיד ליד, סיפור המזכיר לנו תבנית עקרונית אם באגדות עם, או אם למשל כמו אצל סופר מדהים כמו גוגול בסיפור על "הדיוקן", האם זה בגד הקללה או בגד הברכה.
האם כשיעקב עשה ליוסף את כתונת הפסים, הכתונת שלכאורה באמת הייתה חדשה משהו מן הבגד שלקח מן עשיו נקשר בה. האם יתכן שהוציא מן התיבה את הבגד שלקח מעשו, או שמא חוט אחד, או שמא מחשבה אחת בדבר הבגד המיוחד כמבטא אהבה היא זו שהפכה אותו לבגד מקולל.
אך אין ספק בדבר אחד שיעקב סימן את יוסף. אהבה מסמנת ואהבת הורים לעיתים מסמנת שנאת אחים. ריב על האהבה. ריב על המקור. ריב על השפה.
אחי יוסף מסמנים זה את זה בשנאתם, ואינם מבינים, כמו שאינם מבינים השבטים והמגזרים במדינת ישראל עד היום שלמרות כל הכאב הכעס המחלוקות ואפילו השנאה הם ימשיכו להיות מסומנים כולם כיהודים בעיני העולם בעיני אויביהם.
*
כל אחד מסיפורי בראשית שב ומשתכפל ומתברר בסיפור יעקב ויוסף. נכון אין כאן שני אחים, אבל יש כאן שתי קבוצות אחים. אין כאן רצח כמו קין את הבל, אבל יש בריחה לחרן, ויש כאן גלות למצרים. אין כאן את קללת נח לחם בנו ולכנען שיהיו עבדים, אך יש כאן את הפגיעה של האחים ביוסף שגורמת לו להיות עבד. אהבה שנאה והעדפת בן על פני בן אחר כביכול עוברת סובלימציה אצל יעקב אבל עדיין בני רחל האהובה הם יוסף ובנימין ובני לאה הם כל השאר והם השונאים השוטמים והכועסים ונוקמים. כל סיפורי בראשית עד כה כולם עד אחד חוזרים בעידון ובסובלימציה במשפחת יעקב. אפילו מרכזיות סיפורי העריות, כאשר אמנם אין גילוי עריות ישיר, אבל יש מעשה הנוגד את חוקי השארות כשיהודה בא על כלתו אלמנת בניו מתוך מחשבה שהיא קדשה באם הדרך. במשחקי גורל ויעוד אין מעקפים וקיצורי דרך יש רק אפשרות להתמודד עם הגורל בגבורה באומץ ובישירות שמעבדים אותו ומעלים אותו דרגה לרמת היעוד.
דרך אחת לחזור לכותנות העור ולכותנות האור היא להשוות את העור לגורל ואת האור ליעוד.
*
אחי יוסף לחוצים ומזהים בחלומותיו של יוסף פוטנציאל של עלייה לגדולה. בחלומותיו הוא רואה את אחיו משתחווים לו, הוא רואה שדות תבואה. כשהם רואים אותו מרחוק מגיע לדותן עטוי בכתונת האהבה של האב שכולה צועקת 'אבי אוהב אותי', הם מתנכלים להמיתו במטרה לשבש את היעוד. 'נשליכהו לאחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו'.
אם נחשוב על המיתוס היווני אדיפוס הרי שמחשש להתגשמות הנבואה שהוא יהרוג את אביו וישא לאשה את אימו, החליטו הוריו להורגו בעוד מועד. וכך כאשר נולד הילד, הוא נשלח ברגלים קשורות בידי שליח שהיה יד ימינו של אביו אל מותו אך זה ריחם על התינוק, שמסר אותו לרועה של פוליבוס, שמסר אותו מצידו למלך קורינתוס, שהיה עקר. כשאדיפוס שומע בעצמו ובמו אזניו כשבגר מפי האורקל של דלפי שהוא עתיד להרוג את אביו ולהינשא לאימו, והוא לא יודע שאלו שגידלוהו אינם הוריו הבילוגיים, הוא עושה כל שביכולתו לברוח מן הגורל, וכאשר כל צעד ממש את הטרגיות שלו כשהוא מקרב אותו דווקא לגורל זה, אותו גורל ממנו הוא בורח.
מה שאין כן בסיפור יוסף. כל מאמץ מודע לחצוץ בין האדם ובין יעודו, על ידי זה שמגלגלים עליו עוד ועוד מכות גורל, לכאורה דוחף אותו לגורל, לכאורה מעמיק את נפילתו לבור הדטרמיניסטי, אך עם זאת מאפשר לו בכל רגע נתון לצמוח אל היעוד.
יוסף כמו יעקב הוא אדם מעוכב, דברים טובים לא קורים עבורו מהר, ומתרחשים בחייו אחרי הרבה זמן ובדרך עקלקלה. יוסף הוא אדם מחכה, כמו יעקב. הוא מעוכב בידי האחים השוטמים אותו ושונאים אותו. יוסף מגיע לבית מלוכה שאינו שייך לארצו שלו וזה יהיה גם הבסיס לזרותו של משה שיגדל בארמון פרעה.
"עירום יצאתי מבטן אימי ועירום אשוב שמה".
פעמיים יוצא יוסף עירום. עירום הוא נזרק לבור הכתונת היפה כתונת הפסים נטבלה בדם שעיר עיזים. זה השעיר לעזאזל המוזכר כאן בפעם הראשונה ובאופן עדין.
בפעם הראשונה שהוא נזרק לבור ופושטים ממנו את בגדיו הוא מבין את טעם הבגידה ומבין היטב למה בעברית המלה בגד קשורה בבגידה. בגד – כל הפרסונה לבושה ומתעטפת בהעמדת פנים, ועל כן בגד היא אישיות שאינה אמיתית לאדם, אלא רק לבוש, וממנה באה הבגידה באחיו.
איך אומר הנביא בכאב ליבו: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ". (ירמיהו ט, ג).
כשיוסף בורח מאשת פוטיפר שמפתה אותו הוא בורח והבגד שלו נשאר בידיה. שוב הוא בורח עירום.
פעמיים יוסף חווה הפשטה חברתית על ידי החברה. בהפשטה הראשונה הוא נזרק לבור בשדה על ידי האחים, בהפשטה השנייה הוא נזרק לבור בית הסוהר על ידי אישה. בגדים קשורים בבגידה, בניסיון של החברה לאלף אותך לשפה למשמע לצנזר ולהכשיל ברגע שרק ניתן. ליוסף זה קרה פעמיים, ורק בפעם השלישית יוסף ייחלץ כשהוא מולבש בבגדים אחרים מטעם המלך.
*
אנחנו כבר יודעים שמכאן ועד סוף ספר בראשית שליש מהספר יעסוק ביעקב ובמשפחתו. ובטיפולוגיה ההולכת ומתבררת יותר ויותר בין יוסף ובין יהודה. יוסף בכורה של רחל ויהודה שהופך להיות בכורה של לאה מכוח המתיחות החריפה כלפי ראובן שמעון ולוי. באמת יוסף ויהודההם גם באמת בפועל שני הגיבורים של סיפורים מקבילים, כבר בפרשה שלנו מופיעות שתי הביוגרפיות של שני האחים שנבחרו.
שניהם משאירים בגדים ואובייקטים בידי נשים. יוסף כי הוא בורח ונמנע מלשכב עם אשת פוטיפר; יהודה כי נענה לקדשה והשאיר בידה חותמות מטה ופתילים כערבון.
מיהודה נולדים פרץ וזרח שמהווים מיני קוסמוס ללידת עשו ויעקב כי שוב נולדים תאומים ושוב מגדירים מי ראשון ומי אחרון מביניהם, ויוסף עדיין יושב בבור עד סוף פרשת וישב הוא עדיין שם שבוי וכלוא בבית הכלא בארץ זרה. הפער הזה בשעון ההיסטורי – השיהוי והדיליי בין הזמן הפוליטי לזמן הרוחני, יתחיל להיות סיפור המפתח בפער שבין מה שנכנה בעתיד "שני המשיחים".
גם אצל יוסף וגם אצל יהודה מופיעים שמש וירח. אצל יהודה בשמות ילדיו: פרץ וזרח; ואצל יוסף בחלום על יעקב ורחל.
*
יוסף הוא המסומן, פעם על ידי אהבת האב, פעם על ידי שנאת האחים, ופעם על ידי בחירתו למלוכה על ידי המלך.
יוסף הוא המסומן שנגאל והפך לגואל ובכך הפך למסמן. המטמורפוזה של היהודי ממסומן למסמן, היא אחת המטרות והיעדים של הדיון הפילוסופי שלי בכל פרשיות בראשית. הוא סומן באהבת אביו הוא סומן בבגידת אחיו ובשנאתם והוא סומן בתשוקת אשה ובהתנערותה מרצונה לבגוד בבעלה כשסירב לה. יוסף מעורר באנשים את הרצון להעלים אותו, והוא נמכר פעמיים לעבדות שתהווה את המסלול הישיר שלו למלוכה. הכוח הצדדי החלש מוביל אותו לכוח הגדול. התבונה, החריצות, היכולת לפרש חלום היכולת לעבד תוכנית לטווח ארוך.
לאורך כל בראשית הדיכוטומיות היו בין בן אהוב ובין בן שנוא, בין שני אחים ישר-דרך ואחד עקום-דרך, בין צייד ובין רועה. אך הפעם המתח הוא ממש בתוך המשפחה ובלי רצח ישיר וסופי, אך בהחלט ניסיון בעקיפין להוביל לרצח שלא צלח. מתח שיהפוך למתח בין הרועה לבין עובד האדמה, עוד שלב בציווליזציה האיכרות התבואה מה שמסמל את מצרים. כפי שחלם יוסף עוד כשהיה צעיר שהוא מאלם אלומות בשדה, הוא ראה את עבודת האדמה, ולא את עבודת הרועה.
עכשיו זה גוף עם ישראל, לכך חתרו סיפורי הבריאה שהקדישו שני שליש מהספר לסיפורי ציוויליזציות שקמו ונפלו ושליש אחד לסיפור המכונן של התהוות עם ישראל. כפי שראינו בפרשה הקודמת עיקרון המפתח הטמון בסיפורים, היה עיקרון הפנים אל פנים. ואחי יוסף נכשלים בכך.
מסופר לנו על שנים עשר האלכסונים המזלות החודשים השבטים ואף הבתרים. את האחים מפצל לא רק הפיצול של השנים עשרה, אלא גם הפיצול השניוני, הפיצול הדרמטי בין בנה הבכור של לאה ובין בנה הבכור של רחל.
מפצל ביניהם סיפור הירושה ירושת הברכה של האל שנאבקים עליה לאורך כל ספר בראשית, הכרוכה באהבת האב. ומסתבר שההיסטוריה היהודית רמזה לנוכחותו של הסיפור הזה בסיפור ראשית המלוכה בישראל בלי ספק, היות ושאול הוא מזרע בנימין בנה של רחל, ודויד הוא מזרע יהודה בנה של לאה, ההיסטוריה של המנצחים הדחיקה את המאבק הזה, ועם זאת לא מחקה אותו, והוא הפך למאבק היסוד בין שני טיפוסי משיחיות וגאולה: משיח בן דויד ומשיח בן יוסף.
לפי המדרשים האפוקליפטיים, הרי שבמלחמת גוג ומגוג מלחמת היום האחרון, משיח בן יוסף יפול בקרב בשערי ירושלים, ומשיח בן דוד שיגיע עם עוד צבא ישיג את הניצחון הסופי ואו אז גם בן יוסף יקום לתחייה, יחד עם כל תחיית המתים הכללית ולא רק שלו.
דורי דורות של דרשנים פילוסופים ומקובלים עסקו בשאלה ובטיפולוגיה של משיח בן יוסף ומשיח בן דויד (אנחנו נשמור את ההרחבות לבמה אחרת שאני כתבתי עליהם לחוד מאמר מיוחד).
יעקב ויוסף מקבילים בקורותיהם, ולכן אולי הפסוק הוא מסתורי אלה תולדות יעקב יוסף. המאבק של יעקב במעבר יבוק כל הלילה, הופך ללילה הארוך של הנשמה אצל יוסף כשהוא שבוי בבור בשדה או בבור הכלא בלילה ארוך אחד שהוא עדיין לא יודע להבחין בין יום ללילה.
כאשר המלאך נגע בירך של יעקב הוא החליש אותו ברגלו, הוא החליש אותו באחיזה שלו בקרקע ובמציאות, ובישר לו את בשורת הנוכחות החלשה של העם היהודי בהיסטוריה הפוליטית של המדינות. הוא בישר לו את בשורת המשיחיות החלשה. כבר אז יעקב קיבל את בשורת הכוח המשיחי החלש. זו משמעות דברי יעקב לאחיו עשו: "ואני אתנהלה לאיטי עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". הכוח המשיחי של החלש.
ובנו יוסף הופך להיות האב טיפוס של הקורבן, של הנרצח על קידוש השם, של הנלחם והנופל בקרב; ויהודה הופך להיות אב הטיפוס של מי ששורד. באחרית הימים אנו אמורים להבין את מהותם האחת. אולם אם אנו רואים ביוסף ויהודה הבנייה טיפולוגית עלינו לשאול מהי הקריאה המופנית אלינו, מהי בראשית כאן ועכשיו, ומהי הסינתיזה הנדרשת כאן, על דעת המקום והזמן.
יהודה לא התחבק עם יוסף, הוא הבין את יוסף רק כאשר הבין את מידת הכאב של אביו. "אנכי אערבנו מידי תבקשנו".
כמו בסרט מתח של בריאן דה פלמה, יוסף נותן לכל אחיו הזדמנות שניה שעוד נדבר עליה, כאשר הוא מעביר אותם תהליך אימים, שנועד לשחזר את חטיפתו וזריקתו לתוך הבור צעד אחרי צעד.
אבל מהו מצב החירום עכשיו? מהם שנים עשר הבתרים עכשיו? מהם השנאות והמשטמות עכשיו? עכשיו כלומר בזמן ההווה של זריקת יוסף לבור. האחים מתפלגים לקבוצות: האקטיביסטים ביותר הם בני לאה שמעון ולוי חדורי תאוות הנקם, הם אלה שאביהם עתיד לקלל אותם; יהודה מהוסס שמתחרט בדיעבד; ראובן שביקש לטכס עצה ומבקש לפתור זאת בתחבולות כי אין לו יכולת להתעמת ישירות, וכל אלה שהיו צופים ושתקו בזמן שהפשע נעשה.
יש ציורים מן המאה ה-14 שבהם דם השעיר הנשחט מעל כתונת יוסף, כאשר שניים עושים את המלאכה כנראה לוי ושמעון השונאים הגדולים, והשאר צופים בשתיקה.
כן, מעיני האבא בסוף לא ייסתר כלום. יעקב יבוא עם כולם חשבון על ערש דווי הוא גם יברך וגם יקבע הוא גם יברך וגם יספר, ברגע הווידוי והאמת לפני המוות, הם יבינו שהוא ידע הכל והבין יד מי היתה במעל ומי בגד באחיו, מי צפה ושתק מי היה האקטיביסט, הכל יהיה שקוף.
*
לנו כקוראים ברור, משאלתו העמוקה ביותר של יעקב היתה בכורתו של יוסף. אולם בסופו של דבר היו לו שני בכורים משתי נשים הנשואות לו כדת וכדין ובסופו של דבר שני היורשים הללו הפכו לטיפולוגיה של שני המשיחים של העם היהודי. של שני דפוסי גאולה. שני הנתיבים שורטטו ושוב שורטטו והם מקיפים כמעט את כל ההתפצלויות האפשריות בזיקה שבין היסטוריה מושג לכאורה אובייקטיבי ואינדפרניטי, היסטוריה דתית והיסטוריה חילונית, האם מדובר בגאולה מושג דתי המסמן סוף טוב משהו שלכאורה דומה לפרוגרס, או היסטוריה שהיא נסוגה לאחור. וכך עולה המתח בין שתי הטיפולוגיות:
משיחיות דתית או משיחיות חילונית.
משיחיות פסיבית או אקטיבית.
משיחיות פוליטית או רוחנית.
משיחיות קורבנית או משעבדת.
משיחיות של מוות או של חיים.
אך שוב ושוב התגלה בתולדות ההיסטוריה היהודית כי אין זה רק נושא לבחירה, זה לא רק נושא לייעוד, אלא גם נושא לגורל. וכי המשיחיות הקורבנית תשוב ותחזור בתולדות העם היהודי. קורבן בעל כורחו. זרע אברהם שיצא להגנת הפליט שוב ושוב יסומן כפליט. שוב ושוב יידחף לבור או לקבר אחים שוב ושוב יעבור חוויות של גירוש רצח אונס ביזה שואה קבר אחים, יתחבא בבורות ובמערות ויעלה מן האפר כעוף החול. החוויה ההיסטורית העיקרית של משיח בן יוסף היא חווית הנפילה לבור, הבור של ההיסטוריה, הוא משך הזמן הארוך של נחיתות ושעבוד מיעוט לרוב פוליטי שבארצו הוא גר ותושב. חווית התקומה, החוויה ההיסטורית הקצרה, היא חווית הכוח המדיני הכוח של משיח בן דויד המתבטא בהקמת מדינה, מדינה פוליטית, יישות פוליטית, מדינת ישראל.
המשיחיות הקורבנית דורשת מן העולם חיים של חסד צדק ומוסר חיים של אתיקה מחוייבות עמוקה יותר לצלם אלהים באדם.
הנפילה הארוכה של יוסף לתוך הבור היתה צניחה ארוכה לתוך התהום. לתוך המוות. כשיוסף צלל לתוך הבור, הוא נזכר בסיפור המאבק של אביו במעבר יבק. יבק זה כמעט שמו של יעקב פחות האות עי"ן, האות עי"ן ערכה הגימטרי שווה לשבעים, זו אותה האות של ע' השפות - שבעים השפות שעתיד יוסף לדעת וכך לשכלל את אביו יעקב. השם יעקב מופיע בזיקה ליוסף כשם אביו של יוסף, ולא ישראל אלה תולדות יעקב יוסף.
האם יוסף הוא בחינת יעקב ויהודה הוא בחינת ישראל. יוסף הוא מסורת המדוכאים ויהודה הוא מסורת המנצחים. יש שתי מסורות היסטוריות ומאות ואלפי נרטיבים בעולם ועדיין לאף מסורת, לאף עם מדוכא או מדכא, קורבן או מקרבן ללא יישות פוליטית ועם יישות פוליטית, אין את הערובה שלא תתדרדר ושלא תאבד את האיזון הסביר המינימאלי בין מסורת המדוכאים ובין מסורת המנצחים שהיא היא השורה האחרונה בכתיבת ההיסטוריה.
כי זה בעצם למה יש לנו כאן שני שמות, אין זה לפי הדיסוננס הקוגניטיבי בין שני שמות בעלי משמעות שונה לאותו אדם כמו משה ומשוי, אלא זה לפי השאיפה לסינתיזה בין שתי מגמות. יש כאן דרישה לכוח המוגבל על ידי מוסר שמכילה בתוכה מניה וביה את המודעות לנרטיב של המדוכא תחת הכוח.
*
יוסף נזכר כיצד ישב עם בנימין אחיו הצעיר וזה פירש לו את דברי יעקב אביו כשיצא ממעבר יבק. הוא פירש לו זאת בדיוק כמו וולטר בנימין שמצב החירום הכללי דורש מושג או דימוי תואם להיסטוריה. נניח שאנחנו לא מבינים את המילה היסטוריה, אז בואו נשים מושג או דימוי שהוא מבטא את הרעיון של תהליך היסטורי. תארו לכם שלא נגיד את המושג היסטוריה. מה יהיה הדימוי התואם?
ייתכן שיהודה יגיד שהמושג התואם של ההיסטוריה הוא קידמה פרוגרס אך ייתכן שיוסף יגיד שהמושג הוא תואם הוא רגרסיה. רוורס.
ייתכן שהאחד יגיד נאורות והשני יגיד פשע אנושות.
או שייתכן שאחד יפחד מהעתיד כאוריינטציה הדוחפת לגאולה לא סבירה שתתפתח לאפוקליפסה, והשני יראה את כוחו השלילי של העבר ויפחד מכוחו של העבר כמניע לנקמה.
לאחד הדימוי התואם יהיה המלאך העף לשמים לשיר את שירת הבקר בגאווה ובהתרוממות רוח, ולשני הדימוי יהיה הנפילה לבור עמוק בור המוות.
אולי האחד כמו האר"י יטען שהמשבר כבר היה ועכשיו רק מתעסקים בתיקון ובריפוי, ואילו השני כמו ר' משה קורדוברו יטען שהמשבר עוד מתפתח ושעוד פרקי כתיבתו של האסון לא תמו, ומתוך האסון אפילו יטיל ספק אם ניתן להחיש את הגאולה כי רגרסיות נוטות למצות את עצמן.
*
במדינת ישראל אנו חיים בתוך מצב חירום מאז ה7.10.
מיום שמחת תורה שהוא היום השמיני יום שמיני עצרת סוף חג המים אל חג החנוכה בן שמונת הימים חג האור והאש.
אין הבור מתמלא מחולייתו.
בחג הסוכות יוצאים מהבית לגור בסוכת עראי, בחג החנוכה מניחים נר בחלון לפירסום הנס. שתי צורות הסדרה של יחסי פנים וחוץ, במשך החודשיים אחרונים שתיהן התערערו מהיסוד.
כל כך הרבה חללים, כל כך הרבה פצועים, שבורים בליבם, נעדרים, חטופים, בתים שרופים, נרות שנחווים כנרות נשמה, סביבונים שמזכירים את תהפוכות הגורל. חלונות שלא יכלו לברוח דרכם, חלונות אטומים חלונות פתוחים. רשות הציבור והפרהסיה פגועות וכשלו בתפקידן מול רשות הפרט החלום הציוני נמצא במצב כאוב ביותר והחלון מורגש כחלון אטום עיוור חלון מרחף בחלל.
כשמושג חללו של עולם נפגע כשמושג הבית נפגע, הקירות הדלת הידית של הממ"ד הקפיצות מתוך החלון, מגדירות את מושג הבית. איפה האח איפה האחר איפה האחריות ואיך כל זה התלקח לכדי איום על היהודי בחללו של עולם. ושוב היהודי מרגיש את החרדה של להיות מסומן.
כולם כואבים את כאב הכלל ויש ההולכים עטופים בכאב הכלל ובכאב הפרט שנגח בהם קשות, כי מערכת החיים שלהם ספגה גם בפרטי פגיעה אנושה רחבה ופגיעה על הציר הבין-דורי. אז איך נדבר ונטיב זה לזה, אם כל איש הולך ברשות הכלל ורשות הפרט שלו שקועה בתוך בור בלתי נראה.
איך פותחים חלון מאדם לאדם, איך רגע ראיית פנים אל פנים הופך לרגע הדלקת הנר.
*
כשאחי יוסף זרקו את יוסף לבור המקרא אומר: "והבור ריק אין בו מים".
אמרתי שהבור הוא הוא ההיסטוריה. קשרתי למושג הבור את הריק הטראומטי. אקשר לכאן גם את דבריו של וולטר בנימין ואוסיף עוד אמירה הבור הוא הזמן הריק ההומוגני. ההיסטוריה הריקה ההומוגנית, הזמן הרציף הזהה ובלתי מתחלק.
כיצד לחיות חיים שראוי לחיותם, חיים שראוי למות בעדם, למסור את נפש היחיד למען הכלל למען גוף העם. חיים שבגללם טובי בנינו ובנותינו וכל היקרים לנו, ירדו אל הבור בתוך החודשיים האחרונים חלקם מתוך קורבן איום ומתוך סבל וחלקם מתוך מאבקי גבורה ומלחמה. כולם היו גיבורים כולם היו קורבנות, המסומנים מה הם מסמנים לכלל, מה קורבנם הגדול תובע מאיתנו?
כמו שאמרו הורים כה רבים על קבר יקיריהם וכמו שהשבוע אמרה רונית מלכה בהספדה לבנה יהונתן, בהר הרצל: אחדות. האחדות בין השבטים היא אחדות בין שנים עשר הבתרים הללו, כמו אליהו הבונה מזבח בהר הכרמל משנים עשר אבנים. לא נצליח להגיע לאחדות באידיאולוגיות שם נחווה כולנו את פערי השפה, בדיוק כמו במגדל בבל. אבל אחדות בפרקסיס נוכל להגיע אליה גם אם נתווכח ולא נסכים, וזה יהיה מושג תואם חדש חיובי להיסטוריה הציונית. לא תיקון באורות, אלא תיקון בכלים.
אצטט גם מדבריה של מרים מדן שבזמן שבעלה אלישע מורדם ומונשם כתבה כך לקהילה שלה, בעיצומם של ויכוחים אידיאולוגיים ביניהם, היא כתבה כך:
"בסופו של דבר, אם נגיע להכרעות בסוגיות שאנחנו מתלבטים עליהם, רובנו נכריע באופן זהה, על אף העמדות האידיאולוגיות השונות, ולכן כדאי תמיד לגשת לשורה המעשית התחתונה, מבלי לפרוס את העמדות הערכיות האידיאולוגיות".
וזה מחזיר אותנו למוסר. מוסר לפני כוח, מוסר מעל הדת. המוסר כפרקסיס הוא מאפשר לזמן להיות מלא, לא הזמן הריק ההומוגני. אך זמן שמלא באופן כזה שממנו נלקחת ברכה ועצה, "ומן המלא נטלה עצה תחילה" (ספר הבהיר, ב); לא מלא נחשים ועקרבים, וגם לא מלא ברסיסי שנאה ונקמה, אלא שרסיסי כאב של המדוכאים והרמוסים בונים שפה חדשה.
הפרקסיס מעל האידאולוגיה, המוסר בתוך ישראל פנים לפנים, המוסר מול זעקתו של אדם גיבור המרים ידיו לנוכח הסכנה אותה הבין היטב כמו יובל קסטלמן, המוסר הלא כפול. מה שאני חייב לאחר המוחלט הוא זה שגם יעמיד אותי טוב מול אחי שלי. וזה דורש מאמץ עולמי ולא רק ישראלי ויהודי: להתחייב לפרקסיס שיאפשר לעולם להיות מקום טוב יותר. להכיר בנפגעות אונס זהו פרקסיס. להכיר בסכנת האנטישמיות זהו פרקסיס. להכיר בבעיית החמאס זהו פרקסיס לא אידיאולוגיה. רק מתוך המוסר ימצא בכל רגע ורגע השער שדרכו האור המשיחי המעודן והמטיב הרך והאימהי לכל באי עולם יכול להיכנס מחדש.
האור של כתונת האור האור הנשמתי הרוחני האור של חביב כל אדם שנברא בצלם הוא האור של הנר. הוא האור של חנוכה שמבקש להסדיר את הקשר בין החלל בין חללו של עולם ובין הבית ולפעמים במחיר הכואב של מי שנופל על במותינו חלל.
אבל הריפוי חייב לבוא מתוך כך שלא נתהלך איש איש לכוד בצערו כמו איש שלכוד בתוך בור ומשליך כעס נקמה וכאב על זולתו.
איך בעקבות חללים כה רבים שנפערו בנו, וחלל רווי סבל של חפים מפשע, איך בתוך הבור ההיסטורי שנפער כרגע שגדול ממידותנו, ושישפיע לשנים רבות על קיומנו כאן נשכיל למצוא את הדרך בין יוסף ובין יהודה בין הזמן הפוליטי ובין הזמן הרוחני.
ברכות בצמצום במתינות בהתחשבות באור הזעיר. שמחיר החללים הרבים ימלא את אחת המשמעויות של המילה קורבן בעברית - לקרב זה אל זה. מי יתן שחלקי העם חלקים האחים יתקרבו זה לזה לא מתוך מקום טראומטי של ריק ללא ביטוי, ולא מתוך מקום של זמן דחוס בשברי זמנים וכאבים.
*
את כברת הדרך הקשה מהאסון אל הריפוי, מתוך חמלה סליחה והבנה הדדית יוסף הבין. לכן הוא בכה כל כך "ואתם חשבתם לרעה אלהים חשבה לטובה". מי יתן ושנבין בכל רגע ורגע של הסדרת היחסים בין רשות הפרט ורשות הכלל, כפי שהישראליות נדרשת לו עתה, אנחנו צריכים בהם את הכוח המשיחי החלש הזה ונהיה מאופקים ומרוסנים בהסכמות לטובת החלל הכללי בזכות החללים שאיבדנו, ונתגבר על החורים הקרעים והחללים שנוצרו ביננו בין קבוצה לקבוצה מתוך כך שכל אחד בטוח בתום לב בדרך האמת.
מי יתן שיהיה לנו מקום פנוי מאיבה בתוך המציאות ואור של אהבה.
בסופו של דבר אנחנו גוף. כתונת של עור. ממשות. ברגעים של קיומנו בן החלוף אני מבקשים שהעור יתחבר לאור של רוחניות וברגעי האובדן אנו מתנחמים שהישות היא נצחית ובכל זאת תישאר לנו כתונת האור שלה. אבל בקיום הכללי של העם של אותו משפט "עם ישראל חי", שאנשים לא פעם סיימו בו לאחרונה הספדים מול יקירם שמת הם ביטאו את האמונה בקיומו של גוף הכלל לשם כך עלינו לשמור על האור. היות וגופים רבים לא יכולים לעולם להתאחד אלא רק בכוח הרוח ולאחד את גוף הכלל במלים. יש לבחור במעשים הנכונים אשר מייצרים קירבה ואחדות.
בגן העדן כשאלהים קרא לאדם אייכה יש הטוענים שהתחבא עירום בתוך העץ, כשאלהים קרא אי הבל אחיך לקין וקין טען שאיננו שומר אחיו, אך אנו? אנו כן שומרי אחינו. כשהאדם נופל לעומק הבור של החשיכה והחושך הגדול של תהום הבריאה נוגע בחושך הפוליטי של עם בעם, משם מעומק בור באה הצעקה של ממעמקים קראתיך יה, הצעקה של איה.
"איה מקום כבודו להעריצו".
*
יחזקאל בחזון העצמות היבשות, פרק לז מביא את חזון העצמות היבשות, מביא לאחר מכן חזון נוסף. חזון העצמות הינו חזון של איחוי של פרטים רבים וריבוי ההופך לאחד. ומצד שני לאחר מכן הוא מביא חזון נוסף של התחברות שני חלקי העם. הניצוץ הגאוני בההבנה הזו, הוא הקשר העקרוני בין האיחוי הריבוי לבין האיחוי של הדיכוטומיות.
"הָיְתָה עָלַי, יַד-ה', וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה', וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי—בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם—הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה'. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ—וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ} כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם—חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ—נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה': בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם—עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי—נְאֻם-ה'.
וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ—לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם, בְּיָדְךָ—לְעֵינֵיהֶם.
כי הנביא יודע שגם אם כל התפוצות האלה תחזורנה וכל העצמות תתקבצנה ועצמיות אחת תקום, המתח הגדול בין העור והאור, בין הפוליטי והרוחני, בין דפוסי המשיחיות, בין שני סוגי ההסתכלות על ההיסטוריה, כמלאה או ריקה, ימשיך וימשיך וימשיך, והחיצוי הגדול בתוך העם והדיכוטומיה הם אלו שיקבעו אם הגוף הזה יחיה עם הרוח החדשה שקיבל. וכאן אנו רואים שגם הנביא יחזקאל מרגיש וחש את המתח הגדול הזה בין יוסף לבין יהודה.
"וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- יִהְיוּ- עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".
ההיעשות הזו, היא בידינו והיא בעצם ההתקרבות שתובע הקורבן. ועוד רבה דרכנו אל האור.
נכתב ב7.12.2023 ונאמר ב8.12.2023, פרשת השבוע וישב - השבוע התשיעי למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/TsACGSsj-hs
Comments