אימהות וילדים שמצפים לשיבתם, האמהות והטף שמייחלים שיעברו היום, כמעט 50 יום מאז נחטפו, בשערי עזה ויגיעו היום לישראל חזרה. פרשת היציאה וההובלה של בני הנגב בני ישראל בעל כורחם ביום של פשעי טבח וחטיפה, ופרשת השיבה המיוחלת שלהם לישראל פרשה שרב בה הבלתי ידוע וכמו הנשמה הפורחת שוב ושוב של שרה כששמעה על העקדה שוב ושוב תפרח נשמת הכלל עד שיקובצו כולם חזרה "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס, ח) החזרה אל הקן אחרי השבי והגלות.
ובסוף פרשת ויצא: האימהות והטף שעומדות על גדת הירדן ושצריכות להגיע כשבט יעקב הגדול לעבור בחזרה את הירדן. יעקב שברח מפני כעסו של עשו אל חרן וכך לא נפרד מאביו יצחק לפני מותו.
יעקב הגיע ללבן בהיותו בן עשרים, ויצא מביתו אחרי עשרים שנה. ארבע עשרה שנה שעבד בעבור לאה ורחל, ארבע עשרה שנה לא הרוויח פרוטה כי אם שילם ללבן בעד חתונתו עם בנותיו. ועוד שש שנים עבד שבהן היה שכרו בצאן. וגם שכרו זה בא לו בעקבות סכימה גנטית שהתגלתה לו בחלום והרבתה את חלקו בצאן. אחרי עשרים השנה האלה שהיו עשרים שנה של עבודה עמל רעיית צאן והקמת משפחה. הוא אבא לשנים עשר בנים, אחד עשר ואחד בדרך. אחרי עשרים שנה אלו הוא בגיל אמצע החיים לקראת המשבר של אמצע החיים, לקראת חציית הגשר של נחל יבוק, לקראת ההכרעה הבידול או הסינתזה בין ברית גורל וברית יעוד.
יעקב הוא בן ארבעים, עשרים שנה היה יושב אוהלים בבאר שבע, ועשרים שנה עבד את לבן בחרן. היה רועה צאן שכיר. עכשיו כשהוא רוצה לחזור מהגלות, ברגע השיבה, ברגע מעבר הגבול חזרה לישראל, יעקב נזכר ביום שיצא מבאר שבע. כעת בן ארבעים עם ארבע נשים וכמעט שנים עשר בנים ועדרי הצאן זה שבמקלו עבר את הירדן הזה, הוא יוצא מחרן במנוסה. והוא כל הזמן בורח. התנועה שלו מוגדרת באופן גורלי על ידי בריחה לא על ידי בחירה. כמו שברח מארץ כנען מבאר שבע מפני עשו הוא בורח עכשיו מפני לבן חמיו. יעקב עומד ברגע האחרון כשלבן רודף אחריו ומדביק אותו בהר הגלעד, וזועק את מרירותו וכאבו על העשרים השנה האלה. לפתע אנחנו שומעים את יעקב השתקן המנותב על ידי מניפולציות על ידי אימו פותח את פיו בזעקת כאב:
"ומַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".
(בראשית, לא, לו-מב).
*
יעקב חולם את צמתי חייו לאחור, הוא נזכר בצומת הדרכים הבאה שהיה בה. יעקב נמצא במשתה חתונה שבטי ענק. לבן אוסף את כל אנשי המקום למשתה החתונה הזאת, זהו המשתה שבסופו, כך יעקב מאמין, הוא יקבל לאישה את רחל, רחל אשר הייתה יפת תואר ויפת מראה שאותה אהב למן הרגע הראשון. הרגע שבו ישב יחד עם הרועים בהמתנה להתאספות של עוד ועוד כוח גברי כדי לגלול את האבן החותמת את פי הבאר, ובסופו של דבר ברגע שבו ראה אותה מגיעה אל הבאר עם הצאן, ניגש הוא לבדו "איש תם ויושב אוהלים" אל הבאר וגלל את האבן. כה רב היה הכוח שגילה בתוך עצמו כאשר התפעם בראותו אותה וכאשר אהב אותה למן אותו רגע.
אולם בסופו של הלילה ובבוקר המחרת ואולי איננו יודעים שמא אף כבר בתוך המשתה, יעקב יודע כבר כי לבן נתן לו את לאה. "ויהי בבקר והנה היא לאה".
יעקב עבד שבע שנים את לבן כדי לשלם את המוהר הנדרש "ויעבוד יעקב שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" – את רחל, ובהגיע היום המיוחל הוא רומה. אכן ייתכן שידע זאת למן הרגע בו הוכנסה לחופה ושתק משום שידע שאין לו ברירה. באותו רגע שזיהה את האחות האחרת נעתקו המלים מפיו משום שנזכר מיד ברגע שבו הוא עצמו עמד לפני אביו ואמר לו שהוא עשו. החיים היכו אותו חזרה במקום הכי פגיע שלו, באותה צורה שבה פגע באחרים. יעקב המתין לאהובת ליבו וקבל את האחרת, ושוב כמו שהאח הוא האחר האולטימטיבי בספר בראשית הפעם האחיות תהיינה זו לזו האחרת.
היוצרות התהפכו. רבקה אימו של יעקב החליפה בין הצעיר לבין הבכור כדי שהצעיר יקבל את ברכת האב, לבן אחיה של רבקה החליף בין האחיות לאה ורחל בערב החתונה. בערב לבן נתן ליעקב לכאורה את האישה אשר ביקשה את נפשו, אך אמר לו לאחר מכן "לא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה". כלומר במקומו של לבן - הרמאי והצבוע - נשמרת לכאורה האתיקה של הבכירה לפני הצעירה, אולם המניפולציה היא אותה מניפולציה: החלפת אחים החלפת אחיות, בדיוק כפי שנהגה אחותו של לבן, אימו של יעקב, רבקה. שניהם, לבן ורבקה, ביטאו את הרצון לשמור על סדר משפחתי והאינטרסים שלהם באמצעות תחבולה והתעלמות מתפיסות רחבות יותר, או אפילו מאי הבנת הבשורה ודרך התממשותה.
וזאת רק ההתחלפות והמרמה הראשונה בשרשרת החלפות ומרמות רבות שעוד עתידות לפגוע ביעקב שוב ושוב. כן, הוא נשבע על שבע שנים נוספות ומקבל את רחל אולי מיד, אך כעת הוא משועבד לעוד שבע שנים. הארכיטיפ של שתי הנשים האחיות הנשואות לגבר אחד מתחיל. האהובה העקרה, השנואה היולדת, זו שעתידה למות צעירה בלידתה וזאת המוצקה הבריאה והפורייה. באופן המזכיר לנו כבר את חנה ופנינה נשות אלקנה. ולשתי הנשים שתי אמות. הן כולן יחד יולדות את בני יעקב שאנו יודעים שהם עתידים לבנות את גוף העם.
*
ויעקב ממשיך לנסוע ברוורס לצמתים, לצמתי חייו. אחרי שיעקב נוסע בזכרונו לאחור לעבר החתונה, זו שהפכה להיות שתי חתונות עם שתי אחיות במרמת לבן האבא, הוא חוזר אחורה לרגע שבו עמדו שני האחים המרומה והמרמה לפני יצחק האבא. זה גם הרגע שבו יעקב נזכר בבריחה שלו מבאר שבע לפני עשרים שנה הוא מרגיש ששילם עליה טבין ותקילין, שילם באופן גורלי, ועכשיו הוא רוצה להיפתח אל הייעוד. הוא רוצה להבין. את העתיד מה הלאה. זו הנקודה שבה סיפור בחרותו ובגרותו של יעקב נוגע בסיפורו של כל אדם, במה שהמודרניות קוראת משבר גיל הארבעים אותו משבר של היפוך סדרים לעיתים היפוך פנים וחוץ ולעיתים זמנו כבר באמצע העשור הרביעי.
יעקב יוצא מבאר שבע והולך לחרן.
הוא נזכר איך הלך במשך ימים מבאר שבע לכיוון חרן, ואיך פתאום יום אחד בתוך ההליכה הזאת השמש שוקעת באופן מפואר, הלילה יורד על השדה ויעקב אוסף אבנים כדי להניח עליהן את ראשו.
בחלומו הוא רואה סולם. הסולם הזה יקרא מאותו הרגע סולם יעקב.
*
הסולם הוא נקודת חיבור בין שמיים וארץ. נקודת כובד עמוד שדרה, צינור שפע ובעיקר חיבור בין כל ממדי המציאות: הממשי המדומיין והסימבולי. כי הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה מיצג פרדיגמה של שלושה אלמנטים ארץ שמיים וגורם מחבר- עמוד.
ראינו כבר שספר בראשית הוא סיפור על התחלה. הוא סיפור על האנשים הראשונים, הוא בקלות יכול להיות מיתוס פואטי מפואר של שבטי רועים קדומים, ולכאורה גם אם לא היה מתפתח מהם עם. כמו שאמרתי כבר, כל הנרטיבים של בראשית הם מנקודת מבט של רועים בשדות ממשיים שמחפשים מים אמיתיים. האחרים מולם הרועה מתפתה להתמודד לשרוד הם הציידים והאיכרים. לפעמים הצייד והאיכר באים אחרי הרועה בתהליך הקידמה, אך בדרך כלל הרועה בוחר מרצון ולא מאין ברירה לבחור להמשיך ולהיות רועה צאן, זאת למרות שהאופציות של הצייד והאיכר ידועות לו.
באותם ימים קדומים, גם הרועים וגם הציידים היו לקטנים שהלכו בדרך אבל התפתחות החקלאות כמעט לא ניכרת בפרקי ספר בראשית צמחים ופירות נמצאים לעיתים במקרה או בליקוט. אנו זוכרים לדוגמה את הסיפור אודות הדודאים. החקלאות היא השלב הבא בהתפתחות הציוויליזציה היא נזכרת כשקין מביא מפרי האדמה. ובהמשך ההופעה של החיטה ושל החקלאות היא בסוף סיפור בראשית והיא כרוכה בתרבות המצרית שהייתה תרבות טכנולוגית יותר, תרבות חקלאית מסודרת שיוסף נתן לה דחיפה, ושרועי הצאן היו בעצם נבזים בעיניה. זה מייצג את המתח המופיע לאורך כל ספר בראשית בין הרועים לבין הציידים והאיכרים.
אם כך ספר בראשית תחום בין בבל ובין מצרים, בין הגירוש מגן עדן והמסע אל בקעת שנער ולחרן ובין הירידה מצרימה. לא זאת אף זאת המפגש של יעקב בסולם בחזון הלילה מחייב אותנו לחזור למגדל בבל שנבנה לכאורה באור היום הצלול. את הסולם רואה יעקב בשינה, ואילו בנוגע למגדל בבל התלכדו המון אנשים בכדי לבנותו באור התודעה הצלול כביכול, ושמטרתו הייתה שראש המגדל יבקיע את השמיים. המסורות של המיתוס הבבלי אנומה אליש מספרות שהמקדש לאל מורדוך היה נקרא אף הוא שער האל או שער השמים.
מה בעצם היה המסע לבקעת שנער ולמה סיפור בראשית כל כך מתלהב ממנו? סביר בעיני ששם מצאו את החומר ממנו הפיקו לבנים לבניית מגדל בבל. הבקעה היא מקום אידיאלי למצוא בו את הלבנים מבוץ טיט מים קש חול חימר ומוץ, אלו היו חומר הבניה שנפוץ ביותר במזרח הקדום וכך באתרים רבים ברחבי הלבנט. גם בציוויליזציה העתיקה של עמק האינדוס נמצאו לבנים מיובשות, בדיוק כמו שכפי הנראה היה באותה בקעה עלומה ומסתורית - בקעת שנער.
מהי קריאת התגר של הסולם במסורת העברית על מגדל בבל המיוצג בתוך המקרא אך מוצג באור השלילי ובאור שנפסל, על מה מתמודדות המסורת הבבלית והמסורת העברית?
בעצם אנחנו יכולים למצוא כאן הדים עמוקים וחשובים למתח בין תרבות וטבע בספר בראשית ולעדויות שונות המופיעות בחקר התרבות העתיקה במסופוטמיה.
אם נחשוב רגע על המתח בין מגדל בבל כשמילולית המלה בבל מתפרקת לאיטה לבאב אל הוא שער כמו באב- דלת, כמו בערבית עד היום, שער של האל ובין סולם יעקב שגם הוא גשר בין שמים וארץ נראה את כל המתח הארכיטיפי בין שתי התרבויות.
בראש ובראשונה כדי להבין למה אנשי מגדל בבל כל כך מתלהבים ומתרגשים צריך להתנתק מסיטואצית הבנייה העכשווית בה של העולם המודרני, וארכיטקטורת הבנייה שלו. לנו נדמה היום שאבן היא הדבר היפה ולבנים הן דבר מיושן או זול יותר, או שנדמה לנו שהסיטואציה של בניית בתי בוץ זה טרנד מוזר. אך צריך להיכנס לגוף הדברים מתוך צמיחת הציוויליזציה האנושית.
ההתלהבות מהאפשרות להשתמש בחימר והיישום הכמעט מיידי ברעיון המגדל, מלמדים כעדות שנותרה בתוך ספר בראשית, על קפיצות תרבויות גדולות שמתאפשרות בגלל טכנולוגיה, יש כאן שריד לחוויה טכנולוגית חדשה. הרעיון שאפשר לקחת חימר, אותו טיט ובוץ מיוחד, הנוצר בין גאות הנהרות ובין השפל הוא רעיון אדיר. דרך אגב אכן היו גאות ושפל משמעותיים בין הפרת והחידקל (שהם נהרות גן עדן על פי בראשית) לפחות בזמן הקדום. עיצוב החימר מאפשר לעשות מגדל. בטכנולוגיה של הזמן הקדום הלבנה אפשרה לבנות יותר מקומה אחת באבן. סודות הבניה באבנים גדולות לגובה מהווים אחד מפלאי הציוויליזציות האנושיות, כתרבות המאיה והפירמידות המצריות, ולא כל תרבות פיצחה אותם באותו ציר זמן.
רעיון הלבנה מאפשר את רעיון המגדל. המגדל קשור קשר הדוק לטכנולוגיית הלבנים שגם ניתן לבנות לגובה וגם לעצב צורות לתמיכה.יהירות המגדל הואשמה בכך שגרמה לבלילת כל השפות. לפי ספר בראשית יש קשר בין המגדל ובין השפה. הרבה פילוסופים דנו בסוגיה של מגדל בבל, אולם איש לא קשר אותה לרעיון הלבנה. זהו מה שאני מציעה כעת. הרי כאשר השומרים המציאו את כתב היתדות הם חרטו אותם על לוחות של חימר רך. אותו חימר רך ממנו מלבנים לבנים.
מכאן שיש קשר אמיתי ברמת האובייקט הישר והממשי של החימר ברמת המוצר, שני תוצרים יצאו מהחימר: א) הלבנה והמגדל, ב) הכתב והשפה, וזאת עוד לפני העונש שאלוהים נתן. השפה היא במהותה תקשורת, המצאת הכתב שכפי הנראה יש כאן שקיעי התפעלות עזה ממנה היא הגברת התקשורת. היכולת לא רק לדבר אלא לכתוב ולשגר טקסטים ולתעד אירועים היא קפיצת ענק תקשורתית בדומה לקפיצת הענק הארכיטקטונית של בנית מגדל וזה עוד לפני שאלהים בלל את שפתם. המונח בלל בא אם כן להגחיך את המונח בבל במשמעות שער השמים. יש דרך ויש דרך להגיע אל האיכויות האחדותיות האלוהיות.
זהו מגדל שהסמל שלו הוא ריכוז תקשורתי ריכוז של ידע. מגדל ותקשורת מעניין. אולי נצברו בקומת הקרקע שלו הלבנים שהיו בסיס לספרייה הבבלית. אולי הוא מזכיר את מגדל התקשורת במזרח ברלין. או כל מגדל מודרני אחר. מגדלי התאומים בקריסתם האכזרית בידיים טרוריסטיות המבקשות להיות כאלהים. אנשי מגדל בבל לפי הפרשנות האינטרטקסטואלית בתוך ספר בראשית עצמו רצו "לדעת את השמים" ממש כמו שזעקו אנשי סדום הוציאה אלינו את האנשים ונדעם. לדעת במשמעות לחלל. ועל כך מלכתחילה המאבק הקשה בכל ספר בראשית בין קללה ובין ברכה. אלה אותם נתונים עצמם אך האם באו לברך ולחדש ולקדש או באו לקלל ולאיין ולחלל את הזולת ולהעמידו כנטול פנים שם.
אם נראה באור זה את ספר בראשית, באופן שבו הספר כולו מותח ביקורת קשה על הקידמה של הטכנולוגיה כמי שמהווה התרחקות לא רק מן הטבע הישיר הפראי והכאוטי, אלא גם לעיתים מן האל עצמו, מקור ההתגלות השפע והכיוון בעולם, כי אז נבין את הביקורת הקשה של ספר בראשית על הלבנים. אותם לבנים שיחזרו לאחר מכן בעת שיעבוד ישראל במצרים. זאת ההוכחה שהלבנים שייכים לציוויליזציה טכנולוגית משעבדת. המגדל שייך בתודעת המקרא לאימפריות המשעבדות וכך עוד זמן רב אחרי בראשית. כשהנביא כותב למשל על חזרת איזור המגדל לאיזו טבעי שופע: "וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים".
"ותהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" - זה גם כמו להגיד יש רק אבן אחת עליה חקוקים הדברים.
מכאן אנחנו מבינים את הזיגזג שנמצא בספר בראשית, בראשית איננו רק סיפור על צמיחתה של ציוויליזציה כי אם הוא סיפור על נסיגות ביקורתיות מודעות של שבטים מדבריים השוללים מתוך עמדה נזירית ומופשטת את ההתפתחות הזאת.
רועי הצאן הנודדים הקדומים, שאולי הגיעו בין היתר לנגב במסגרת חיפושיהם הנואשים אחרי מים אולי גם בעקבות בצורות, ידעו שיש טכנולוגיות מתקדמות יותר, מגדלים שקשורים לכתב ולערים ולשפה, אלא שהם שללו אותן כמו ששללו את אלילי החימר הנלושים מן הבוץ ונשרפים בתנור. מכאן נבין את הדבקות באבן. הדבקות באבן – היא גם במובן מסויים התנגדות לקידמה של זמנם, לפרוגרס. היא דבקות באובייקט טבעי טהור.
אז בעימות בין הסולם ובין מגדל בבל מרכזים שני מיני ניגודים:
האבן מול הלבנה
הדיבור מול הכתיבה
השדה מול העיר
העליה והירידה חזרה בסולם, מול עליה בלבד במגדל.
על פי מה שאני טוענת הרועים ידעו את סיפורי הציוויליזציה והעדיפו מרצון ללכת בין המרווחים והפערים בדרך אחרת. לא רק מפרשים מאוחרים בין אם יהודים ובין אם בנצרות כגון אוגוסטינוס גילו במקרא את ביקורת העיר מתוך מציאות שלהם, אלא לטעמי יש סימנים ועקבות בתוך המקרא עצמו מקין עובר במגדל בבל ועד סולם יעקב לביקורת העיר. העיר קשורה לרצח לגלות לשפה לכלי ברזל הרג וציד וללבנים וכתיבה. השדה קשור לאבן. העיר קשורה לשאיפה לעלות עוד ועוד למעלה גם במחיר רמיסת הזולת והאחר, הסולם קשור למחויבות לתנועה של עלייה וירידה שמגבירה את הסירקולציה המתמדת של שפע לטובת העולם כולו.
ובאמת הפעם הבאה שיופיעו לבנים תהיה בראשית ספר שמות בקשר לפירמידות.
הלבנים מקושרות למבנים מונומנטליים, למבני עתק, לשעבוד למלכות ולעבדות אימפריות. את כל זה שבט הרועים שלל בדבקותו באבן.
*
נחזור לסיפור יעקב, יש לנו שני אבנים בסיפור יעקב: האבן עליה הוא מניח את הראש, והאבן הכבדה על פני הבאר. האבן הזאת, אם כך מבטאת מצד אחד את העולם העתיק ובמישור ההיסטורי תרבותי מבטאת את ההתנגדות לטכנולוגיה של העיר.
האבן היא בריאת אלוהים הטבעית לא פחות מהשדה. והיא האבן המשתוקקת להיות האבן הפורייה.
וכך הדבר לשיטת הרועים, לשיטת אנשי בראשית, אולי גם לשיטת השבטים הבדואים שמשמעות מילולית של שמם בדואין, היא הראשונים המתחילים, כלומר מתחילי הציוויליזציה.
נתמקד כעת באותה האבן עליה יעקב ישן. לשיטת הרמב"ן הקרובה לשיטת רבי יוסי בן זמרא בספרות חז"ל, רגליו של הסולם היו בבאר שבע, ולפי ההקבלה בפסוק יוצא כך, מפרש הרמב"ן שרגליו בבאר שבע - זה שער השמים, ואילו ראשו בשמים - זה בית אל בית המקדש.
ההיבט הנטוע בממשי הוא דווקא בבאר שבע, המייצגת את קדושת הטבע ואת קדושת הבאר, ואת קדושת השבועה – השבועה הבין דורית (אם תשקור לי ולניני ולנכדי), והשבועה האופקית בין שבטים (למשל בין אבימלך ובין יצחק). ואילו ההיבט הנטוע בסימבולי הוא בירושלים, קדושת התרבות הישגי הציוויליזציות, וכזכור בית המקדש נבנה באבן שלמה, אבן שלא עלה עליה גרזן או ברזל או סכין. הגאה היא באושר השימוש בטכנולוגיה כמעט היינו אומרים שירת הלל לעידן האבן כנגד עידן הברזל. סירוב לציוויליזציה הטכנולוגית המתקדמת או סירוב לברזל כלי של הציד והלוחם. כאילו בראשית אומר אני רוצה להישאר בעידן האבן, ואני לא רוצה לעבור לעידן הברזל. ומעניין שיש ציוויליזציות כמו האבורג'ינים באוסטרליה שנשארו בעידן האבן עד המאה השש עשרה; לאחר מכן באה החרב והכריתה אותם ואת מסורות נתיבי השיר שלהם שבעצם היו תרבות אוראלית בהתאמה.
האבן מייצגת טבע טהור גולמי שלא חולל בכליו של אדם ונותר צמוד לאדמה שכן כמה אבנים אתה יכול להניח אחד על השני כאשר אתה מתנגד לקדמת הטכנולוגיה ואינך משעבד מאות ואלפי עבדים.
*
בואו נחשוב רגע מה קרה בלילה ההוא: יעקב ישן על אבן וחלם וחווה התגלות עוצמתית, מהאדמה או שמא מראשו או מליבו בקע סולם ועל הסולם עלו וירדו מלאכי אלהים.
כשהתעורר יעקב הוא לקח את האבן הזאת, אסף מאבני המקום, ובנה מצבה שבאה לציין את קדושת המקום. הרי בעולם העתיק והישיר - בתקשורת שלו עם האלים - אנשים קידשו מקומות באופן ספונטני לאחר שחוו בהם התגלות. בואו נראה איך הרמב"ן - שהוא בדרך כלל מאוד מאופק בציטוט מדרשים בפירושו לתורה ( שהרי הוא מותח תקבולת בין פשט וסמל) מספר את הסיפור הזה מחדש באמצעות המדרש:
"השכים יעקב בפחד גדול ואמר:
ביתו של הקב"ה במקום הזה,
שנאמר: 'וירא ויאמר מה נורא המקום'.
ומכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלים
כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד.
ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפילתו של ישראל
שנאמר: 'וזה שער השמיים'.
ושב יעקב ללקט האבנים,
ומצא אותן כולן אבן אחת,
ושם אותה מצבה בתוך המקום
וירד לו שמן מן השמיים,
ויצוק עליה שנאמר: 'ויצוק שמן על ראשה'
מה עשה הקב"ה?
נטל רגל ימינו,
וטבע את האבן עד עמקי תהומות.
ועשה אותה פנים לארץ,
כאדם שהוא נותן פנים לכיפה
לפיכך נקראת אבן שתיה
ששם הוא עבור הארץ
ומשם נפתחת הארץ
ועליה היכל ה' עומד.
שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים
ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן".
יש לנו כאן את המיתוס העוצמתי של האבן הקדושה, האבן בה"א הידיעה, בציור פיגורטיבי נועז - אלהים מתואר כמי שהניח רגלו על האבן ומהעוצמה היא שקעה על תהומות הארץ עד לנקודת המרכז של טבור הארץ והפכה לנקודת האיזון.
אנו חוזרים לטבור הארץ. המקום בו הניח אלהים את רגלו הוא המקום בו נותרת כביכול טביעת רגל, עקבה. ואולי כאן דרך הציור הנועז הזה אנחנו יכולים להבין משהו על התגלות של קדושה, על ההתגלות בטבע. דרך התקדשותם של עצמים וחפצים מוסבר לנו כאן אם עושים את המהלך הלוגי המלא הנדרש מן הפואטיקה המיתית הזאת.
מה שאנחנו יכולים להכליל כאן כהגדרה עקרונית ומופשטת היא כזו אובייקט מקודש הוא אובייקט שנתפס כעקבה למטען ישיר של קדושה שעבר בו ודרכו אם באמצעות אלהים ואם באמצעות אדם. אדם קדוש הוא זה שברוחו מתגלמות עקבות האל כפי שרואים לגבי יוסף בספר בראשית ואובייקט של אדם קדוש סופח אף הוא קדושה מכוח עקבתו של האדם הקדוש בו.
מה העקבה דורשת ממני זו השאלה הגדולה. נזכור שהשם יעקב מכיל את הביטוי עקבה. עשיו מתאר זאת באופן שלילי וציני, היות ויעקב נולד כשהוא אחז בעקבו של עשיו. עשיו מאשים את יעקב בכך שהוא מעוניין לגזול את מקומו לעקוב אחריו ולעקוף אותו בסיבוב. אבל כפילות השמות שדיברנו עליה מהתחלת ספר בראשית, עוד כשהגדרנו את החצייה בין גורל ובין ייעוד, מעלה את השאלה האם יעקב הוא גם זה שנועד להקשיב לעקבות הקדושה בעולם.
אנחנו נמצאים כאן במתח נורא בין הרצון לשמוע את קולות האדמה ובין דבריהם של השמיים. המתח הזה, הוא מתח שמאפיין את כל הדתות המונותאיסטיות דתות אברהם. האם המשמעות היא גזר דין של פיצול של נתק שלבסוף מובילים לדיכוטמיות הידועות של הדתות המונותאיסטיות. דיכוטומיות של אני והאחר, שיש כאלה שיוציאו מהם גזר דין הרג, ולא יקשיבו לגזר דין אחר ולמצוות השפע שיש בתוכם. האם שאיפת האדמה והשמיים מוכרחות להתפצל למאבק בין השדה והעיר הכתב והקול החיים והמוות. לא רק במסורת הדאו הסינית או במסורת הבודהיזם יש כיווני פיוס והשלמה גם מסורת האינסוף בקבלה היהודית מציעה כיווני הסתכלות אחרים של תודעה אינטגרציה וחמלה.
*
נתבונן בתנועה הזאת של הרגל של אלהים שמטביעה את האבן עליה, יעקב ישן עמוק, והאבן טובעת עמוק באדמה. התנועה הזו המתוארת בצורה פיגורטיבית ומואנשת מזכירה סיפור עוצמתי וענק אחר המתייחס גם הוא לרגלו של אלהים. ועלינו עוד להתחקות על הדבר כי לסולם היו גם רגלים היות והיה מוצב ארצה. גם יעקב לאחר מכן נושא את רגליו והולך.
בחזונו של יעקב כשאלהים מטביע אבן בתהומות הכי עמוקים הרי היא נוגעת במים הכי קמאיים מי התהום. מי התהום הם הבסיס הריאלי, הישיר פשוט ואמיתי ,לאיזון העולמי האקלימי והבסיס להתקיימותנו בו. המים האלה נקראים אצל חז"ל מי בראשית.
אלו מים שלא מופרדים, מים טהורים וזכים, מים טרום פיצוליים, המים שלפני זכרון ונשיה, המים שלפני התבצרות בעמדת האני והאחר. מה קרה עם המים האלה? אלו המים של כל העולם הקמאי הבראשיתי.
המים האלה הם המים שהיו קיימים הרבה לפני שנברא העולם, הרי נאמר: "ורוח האלהים מרחפת על פני המים", מלמד שכבר היתה לא רק הארץ אלא גם היו המים, רק אחר כך מתחילים ציוויי הבריאה של האל.
על כך מספר המדרש (שמות רבה, ב"א, ט"ו, כ"ב):
"היה כל העולם מלא מים במים,
והארץ שקועה מים במים.
אמר הקב"ה תראה היבשה.
אמרו המים הרי העולם אנו מלאים
ועכשיו צר לנו ולאן אנו הולכים?
יהי שמו מבורך, בעט באוקיינוס והרגו.
שנאמר: 'בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב'
ואין מחץ אלא לשון הריגה,
שנאמר: 'ומחצה וחלפה רקתו'.
כשהרג אותן, יש אומרין שהן בוכין עד היום הזה,
שנאמר: ' הֲבָאתָעד נבכי ים'.
לכך נקרא אוקיינוס ים המוות
ועתיד אלהים לרפאותו,
שנאמר: 'אל הימה המוצאים ונרפאו המים'".
המים מציגים את הכאוס את הכוח הקמאי אין הבחנות אין דיפרנציאציות.
המים שהם פריון שהם חיים שהם תנאי לחקלאות, לציוויליזציה, לאנרגיה. והנה הכוליות הזאת הסגורה בתוך עצמה לא מאפשרת נבדלות, לא מאפשרת אובייקט אחר לא מאפשרת סובייקט אחר, מתנגדת זולתיות. ושוב רגלו של אלהים מופיעה, אלוהים בועט במים ונוצר פיצול. פיצול עמוק חזק ומטלטל שגורם למים לבכות מאז ועד היום והם נשארים מלוחים, אלו המים של הדמעות. אלו המים שזוכרים את כל העוולות האנושיות, את כל הדמעות שבמילים ואת המוות המיותר.
אלהים הדף בכוח את הגורם שהתעקש להישאר קרוב אליו. לכאורה כמו ציפור הנאלצת לדחוף את הגוזל שיעוף מהקן בכדי לאפשר לו היפרדות.
אבל העולם המפוצל מתקשה למצוא את הדרך חזרה, את השיבה לאינטגרציה, זה נשאר פרויקט ענק לכל אדם בפני עצמו מהרגע שהוא נולד ועד יומו האחרון, וכך לעולם כולו באזהרה שלא יאיץ את עצמו ויביא את הסוף על עצמו.
*
כשדוד בא לבנות את בית המקדש מספר המדרש מתפרצים המים הקדמונים וחפירת היסודות מערערת את העולם, המים הזדוניים מתנגדים לבניית המקדש.
דוד זורק חרס לתוך המים והמים נרגעים.
יש מסורות שמספרות שזה חרס עליו כתובות מילים, מעין השבעה.
מדוע המים הקמאים מתפרצים כשדוד מבקש לבנות מקדש? מדוע ההרס מניע אותם?
המים הם הטבע, הם מתנגדים לקורבנות אבל גם מתנגדים לדיסציפלינה ולמקדש.
נעצור רגע ונתבונן בשאלת הקדושה.
לקדושה יש שתי משמעויות יסודית: האחת היא גדר גבול ובלימה, עד פה תבוא ולא תוסיף. קדושה היא כח הלא, היא מתחמת ממה להימנע ואיפה לעצור. קדושה היא עצירה, וזאת כפי שרואים בשבת – בה צריך לעצור מביצוע מעשה. אפילו המן לא ירד בשבת ("ברכו במן" – שירד כפול ביום שישי "וקדשו במן" – שלא ירד כלל בשבת). כלומר יש בקדושה היבט של בלימה ועצירה. ניתן אף לקשרה לפרדיגמה הכוללת של מצוות לא תעשה, אך גם ניתן לקשרה ל'לא' האונטולוגי היסודי והעקרוני של השפה במשמעות השלילה התיאולוגית של תארי האל. אולם יש "קדושה" שהיא לעיתים "גדושה" (הקרובות במצלול כגון כי "גדשה הסאה") ומציינת שפע השראה והתגלות. גם אליה התנגדו המים הזדונים כי הם מעוניינים בחורבן ולא בהפרייה.
הקדושה כגבול וכמעצור מופיעה כשהאל דן את הכאוס דן את המים הכאוטיים להיבעט מפניו להיכנע. הקדושה אם כן מופיעה כדיסציפלינה וריסון. המקדש מרסן את הכוח הכאוטי של המים. בואו נעביר את זה לסוגייה של הדת, וכאן האתגר של הדת כפול ומורכב מאוד מצד אחד האתגר הוא שההשראה הרוחנית ושפע של מים מלאים פריחה של יצרים כמיהות וגעגועים לא יחרבו ו/או ייבלו מרוב קדושה ודיסיפלינה של קדושה. כלומר הקדושה עלולה להביאה איתה את סכנת הדת המאובנת וחסרת החיים. "מצוות אנשים מלומדה" – זוהי חרדה אחת של המים, מרוב לא תעשה זו עלולה להפוך לדת של חומרות איסורים חסרת יעוד רוחני ויצירתי
אולם הסכנה השנייה היא הפוכה וגם היא קיימת. הסכנה שהקדושה עצמה תהפוך חלילה בסיס להתפרצות הכאוס. שהקדושה עצמה מתוך חיוב הישות תהפוך ללגיטימציה למים הזדוניים למים שחורים שבולעים הכל ברצחנות בהרג ביצריות בטבח. ואז זה הנורא מכל שהקדושה והאל הופכים הבסיס המצדיק התנהגות כאוטית המשמידה טבע ותרבות גם יחד. הסכנה שמתוך מקדשי האלהים בעולם יפרצו הקריאות לרצח ולהשמדה, שמתוך האבן תצא החרב, שבית האלהים יהפוך להיות המקום לשלהוב יצרים לאלימות לאכזריות המקדשים העשויים להוות לגיטימציה לקנאות דתית פסולה באשר היא. וגם כל קנאות דתית בין אם היא יוצאת ממקדש אבן ובין אם היא יוצאת סתם מהלב היא יוצאת לזרוע כאוס וחרדה בעולם במקום להביא את בשורת הטוב. ובמקום הענווה הכרוכה בצלם אלוה בעולם.
*
הסולם שבו עולים ויורדים מלאכי האלהים מסמן תנועה דו כיוונית. אדם מתעלה כדי לחזור ולהוריד שפע לעולם.
העולם יכול להיות גועש ומחריב והוא יכול להפוך לספירלה ולמעגל. לפיוס בין שמים וארץ. להבנת האינסופי ומתוכו גישה בחמלה לסופי לסופיותו של אדם לסופיות החיים.
הסולם מתנגד למגדל, הסולם יש בו אופציה להיות גמיש וליהפך לספירלה ומעגל.
כשהסולם הופך למעגל הוא חוזר לאחדות של מים בוכים ומתוקים גם יחד.
טבע ותרבות, קדושה התגלות ויצירה, סינתזה. לאתר מתי לבעוט בכאוטי הרוצה לפרוע מוסר ולהתנגד למים הזדונים הם המים שהביאו את המבול כנגזרת של ציוויליזציה שהביאה על עצמה חורבן.
בעצם אם כך בסיפור הסולם והאבן נמצא כבר הסיפור של המקדש לעתיד לבוא. אותו מקדש שיבנה אבן שלמה ואותו מקדש שאפילו אסור להניף ברזל על מזבח האבן שיבנה בו. הסיפור הזה הוא הסיפור של אבן השתיה. הוא השפיע על רעיונות מוסלמיים . אם כאלו שנוגעים להר הבית, ואם כאלו שנוגעים לכעבה במכה. אבל אין ספק שבכל הקשר דתי אז והיום הוא בא באותה תביעה לדת שערכי אנוש צלם אלהים ומוסר אנוש הם כתר לראשה. סיפורה של אבן השתיה נוגע להר הבית עד ימינו ממש. הריטואלים של חג הסוכות, של הקפות המזבח וניסוך המים והיין - ביקשו בזמן שהמקדש היה בנוי לחלחל, ולהגיע עד לאבן השתיה, עד לשיתין עליהם העולם עומד, ולהשפיע על פריון של אדם ואדמה. המים שפורצים מתחת למזבח ביום האחרון על פי הנביא יחזקאל משתוקקים לתקן ולטהר את מסלול הדם. להגיע למים המלוחים של ים המוות למים הבוכים על המוות ולהתאחד עימם. להיטהר ולטהר את זכרון הטראומה להביא שכחה מבורכת על הרע ולכונן טוב חדש.
***
יום שמחת תורה שמיני עצרת מגיע במסורת היהודית כיום שאחרי שבע ההקפות של ניסוך המים שמתכוונים לאבן השתייה. השנה הוא הפך ליום של שפיכות דמים ליום של שתיית דמעות. "נהפך לאבל מחולנו". יום שמיני העצרת. היום שמשמעותו להעצר עוד יום בנוכחות הקדושה המים התורה הפך לגראונד זירו. לנקודת אפס עצובה של מניית מוות העדר ושבי. ברמה העולמית והקוסמית החלום של פיוס בין שמים ובין ארץ נעוץ במציאת משענת ריאלית. במציאות מקום לרגלי הסולם ופרישת חזון שיש בו תנועה של עליה וירידה לא רק אני ואפסי עוד לא כאדם ולא כעם. מחוייבות לטבור העולם, לטוב העולמי. זו אבן שתיה שהיא משתיתו של עולם. זו אבן שתיה מלשון מרכז יסוד ותשתית. זו אבן שתיה מלשון שתיית המיים מלשון שתיית הדמעות מלשון שתיית הדם. על האבן כתובות מלות השבעה שירה ותפילה שבאות לחסום את המים הזדונים בתחנונים לטוב לפיוס בין המים הבוכים ובין נקמת הדמים.
הסולם התנגד למגדל בבל, ולכן התנגד גם לתרבות הצייד החרב והמלחמה. הסולם יכול להתחבר בשני קצותיו ולהפוך למעגל האינסופי של החמלה, למעגל התודעתי של מדיטציה. שלבי הסולם הם שלבי טיפוס תודעתי, והשפה היא כלי להגיע מעבר לשפה, כך מציע ר' אברהם אבולעפיה. או אולי הסולם הוא בגרונו של כל אדם ומיתרי הקול הם שלבי הסולם והזימרה והתווים הם מלאכי האלהים העולים ויורדים, כמו שאפשר להסיק מספר תיקוני זוהר ובצורה אחרת מר' נחמן. או שכפי שיעקב מציע, כל אדם העוקב אחרי התגלות עקבותיו של האל בעולם יודע שתהליך הרוחניות וההעפלה בסולם, אין תכליתו לרדת חזרה אל העולם עם טוב שפע וחסד ותבונה. העולם מתחנן אקלימית רוחנית ופוליטית למים מתוקים.
בתקוות האלה לשפע ולחסד אנחנו מסיימים השבוע ושנשמע כבר היום את בשורות הטובות של השיבה, ונשמע שבות ועוד שבות ועוד שבות.
"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיה ס, ח).
נכתב ב21.11.2023 ונאמר ב24.11.2023 - השבוע השביעי למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/D-PBtqTcbps
Comments