ואת בת אדם צפה נתתיך
לבית ישראל
והזהרת אותם
ואת כי הזהרת
את נפשך הצלת
מוקדש לזכר התצפיתניות.
*
האוהל שבו שוכבת שרה ולא קמה מאז חזרו אברהם ויצחק מן העקדה הוא האוהל שם נערכות האזכרות. שרה ראתה את מבטו של יצחק. אולי היה זה מבטו של ילד אחרי ה7.10 ובמקום מבט של ילד היא ראתה מבט של אדם בן אלף. עיניו כהו. היא הביטה במבטו והוא השיב לה במבט אחר. כשהתחבקו היא הרגישה רעד עצור בתוך גופו, הוא לא אמר לה מלה ולא סיפר דבר, אבל דמעה רותחת אחת מדמעות המלאכים שנשרו לתוך עיניו כמו טפטפה לתוך עינה וצרבה אותה לעד.
טענתה של שרה לאברהם באוהל כשהיריעות מוגפות לאורחים בלילה היא כזאת: לקחת את בני יחידי (לי הוא יחידי, לא לך) את יצחק וביקשת להעלות אותו לעולה לאלוהיך על אחד ההרים. אתה שעמדת והתווכחת עם המלאך ההולך לסדום, אתה שעמדת לפני האל והתרסת 'האף תספה צדיק עם רשע'. הבן איננו רכושו של האב. הבן איננו של האב. ביולוגית הוא של האם בוודאות וגם שלה איננו. הבן הוא לאלהים – היא טוענת. ומתוך שהבן הוא כבר לאלהים, אלהים לא ידרוש אותו כגופה.
מאז חזרתם וירידתם של יצחק ואביו מן ההר איננו שומעים שום דיבור בין אברהם ובין יצחק. העלייה בהר ההליכה לקראת הנסיון היתה הרגע המכונן הראשון והאחרון בו אנחנו כקוראים כצופים וכעדים שמענו אותם מדברים אחד לשני וקוראים זה לזה: אבי/בני.
ייסורי השיחה בין יצחק ושרה לאחר שחזרו אברהם ויצחק מן ההר, היו ייסורי גמגומו, הם לא דיברו יותר הרבה במלים. שרה התייסרה מכך שיחד היא ואברהם עשו נפשות בחרן, שיחד היא ואברהם הלכו בדרך, אבל שלבדו הוא הלך אל ההר עם בנה יחידה. באוהל הם שמעו יחד את אלהים מדבר אליהם,והיא צחקה. צחוקה אז היה צחוק של השתאות של פליאה של רגע לפני ההעזה לשמוח. לשמוח בחיים שיהיו.
בהליכתה של שרה לחווה, חווה מסרה לה את מה שנעוץ בחללים ובפערים של הסיפור המקראי של סיפור בראשית, מה שחכמי המדרשים לדורותם ידעו. חווה סיפרה לה שחפצה האמיתי היה בהשכלה, העץ היה טוב להשכיל, 'רציתי למהר ולטעום ממנו בטרם הליכי ההשכלה יהפכו לייסורים ויהיו מנועים ממני' גם שרה עצמה הייתה משכילה היא היתה בת מאה עשרים ושבע לקראת מותה, וכידוע חכמים קבעו לגביה שהיה היתה תמה כילדה בת שבע. יפה כמו בת עשרים וחכמה כמו בת מאה. אבל בעצם כל עצמת המאה עשרים ושבע הזאת היתה נחוצה לאשה לא רק אז כדי להציב מחיצה שפה וטעונים כנגד ציוויליזציה גברית אלא גם ב2023 כנגד גישת השיכורים מדם אדם המולכים מטהרן במאה עשרים ושבע מדינות אחשוורוש ובחזונות אימפריאליים.
היא עמדה עם אימהות בהפגנות, היא זעקה על טעויות פוליטיות, היא דרשה שלום, וכל זה לא עזר לה ביום פקודה. ברגע נסתר של השכם בבקר, אברהם חבש את חמורו וחמק עם יצחק, בטרם ראתה זאת.
ייסורי טענתה של שרה לאברהם אינם ידועים לנו. ידוע לנו שהסיפור המקראי עובר בין השיבה מהר המוריה אל מותה של שרה. ידוע לנו שחכמים בדרשותיהם סיפרו שפרחה נשמתה רק מהסיפור אודות ההקרבה שלא היתה או שהיתה כמעט. לא היתה שריפת העצים ולא היתה שחיטה. היתה קשירה על גבי המזבח. היתה עקדה.
זעקתה של שרה היא זעקת נשים נגד הציוויליזציה הגברית, כשהגבר מייחס את צאצאיו לו בלבד הוא הרי משתחרר מהשפעת הנשיות, מהגדרת האימהות, וכשהוא תופס את שלטונו בעולם זה גם, נגד האישה אבל לא רק נגד האשה כגוף, כדימוי, כנפש ולא רק נגד האשה כאם הבנים אלא זהו גם חיתוך בין האם ובין הבת, הקובע לעד שבתהליך השתוקקותה של הבת להיכנס לסדר הגברי יהיה זמן רב של עיוורון כלפי האם ואילו האם תידרש להמשיך ולא להיות עיוורת כלפיה כשהגבר מייחס את צאצאיו אליו ועל שמו זהו אקט גם כנגד בשורתה של שרה כנגד כתב האשמה שמציגה האם לציוויליזציה.
*
החכמים שדרשו בסיפורה של שרה, שמעו את יצחק מדמיין את מותו הקרוב ומבקש להנחות את אברהם אביו כיצד ימסור את הדברים לאימו.
אנחנו לא יודעים מיהו יצחק שיושב על ערש הדווי של אימו? אולי הוא יצחק בנו של אברהם, אולי הוא איזאק באבל, אולי יצחק בשביס זינגר, אולי ז'אק דרידה. הוא מעניק את הווידוי שלו ליד ערש אימו הנוטה למות ומשתוקק לשמוע את קולה שלה בווידוייה. מה תאמר היא, מה תאמר האם. אבל עכשיו כבר מאוחר, הוא מתחרט שגימגם: 'אימי פקחי עיניים ואספר לך מה היה בהר המוריה'. אבל היא ממשיכה לגמגם קטעי דברים סתומים, לקונן ולהכות על חזה.
שרה כבר מרקיעה בתודעתה לעולמות אחרים. היא נמצאת עם חווה בגן עדן, או שאולי כמו שכתב פגיס היא נמצאת עם חוה בקרון האחד עם בנה הבל ומבקשת למסור דרישת שלום לבנה קין. כאן בקרון הזה.
חווה- היא אם כל חי. מחקרים אנתרופולוגיים מלמדים על הפערים העצומים בין האבולוציה של האימהות ושל האבהות. האבהות היא קצרת זמן. מה הכלים שלנו לאהוב זה את כבני אנוש הם כולם נרכשו בבית הספר של אבהות ואימהות. זה בית הספר האמיתי לאהבה - אהבת אדם. אהבת אם מי ידע. החובה בממשות להזין, להניק, להחזיק חיים ממש מתוך הגוף ולא רק בתודעה, סוג של אחריות אחרת.
חווה מתוודה בפני שרה:
אצל האדם המבורך חלקתי את השם אדם. לילדנו סיפרנו שאלוהים בראנו בצלמו זכר ונקבה ברא אותנו ויברך אותנו ויאמר לנו פרו ורבו.
אבל אצל האדם המקולל אני זוכרת רק מה שהוא סיפר לי, שנוצרתי בעת שהיה רדום, שהייתי רדומה, שנבראתי מבשרו, שהוא קרא לי אישה כי הוא איש.
כשאכלנו מפרי עץ הדעת אני ואדם הוא מיהר להאשים אותי לפני האל: "האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", חשבתי שהדעת מובילה לחיים. היינו בתוך הגן. הגן היה מבוך, במרכז המבוך היו עץ הדעת ועץ החיים. והשכלתי, כי נחמד היה העץ להשכיל.
חווה מדברת על כך שהיא הייתה המשכילה הראשונה, עוד לפני אדם.
כשהבנו שאנחנו נצפים כל הזמן על ידי הנחש ושתשוקתו היתה אלי מספרת חווה לשרה - תפרנו לנו בגדים, התחבאנו מפני קולו של אלוהים. הנחש שהיה אחד משמשיו העיקריים, ושאלוהים טרם עמד על בגידתו, היה כרוך סביב הגדר של הגן, ממש על הגבול, על המחסום. ניסיתי להסביר את פיתויו של הנחש, אבל אלהים כבר הטיל בנו קללה, כמו מבקש היה לומר: מה רציתם תיווך ומחסומים בין הגוף ובין ההופעה והתודעה? אז הא לכם קבלו גם קללה נוספת שתהיה המחסום האמיתי בין תרבות ובין טבע, קבלו את המוות.
שרה ממתיקה סוד עם חווה אודות הגר. היא אומרת לה: אברהם לא נתן לי לקבוע מי הוא בני יחידי. זה היה ויכוח בין שתי אימהות, ביני לבין הגר. זה היה הניסיון האחרון שלי לטעון שהסמכות האימהית היא הקובעת. אבל זיקת השארות כבר הועתקה מהאם אל האב. זה קרה כבר אצלי מזכירה לה חווה.
"נחמד העץ להשכיל" - התשוקה הראשונה של חווה אל העץ, החמדה הראשונה שהיא חומדת אותו, כי אפשר להשכיל דרכו. נחמד העץ להשכיל, אם מדייקים בסיפור המיתוס המקראי, האישה היא המעוניינת הראשונה בהשכלה: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל", חווה הייתה אם כן המורה הראשונה היות ולקחה מהפרי ואכלה ואז נתנה גם לאיש.
ועם זאת היא תוארה בצורה מבישה, כאילו מיד הבינה שתמות ונתנה גם לאדם כדי שימות איתה.
*
בפרשיות הדרכים הקודמות, כבר עסקנו בהבדלים שבין סיפור פרק א של בראשית לבין סיפור פרק ב'. סיפור פרק ב של בראשית איננו סיפור של בריאה כי אם סיפור של יצירה. במבט מקרוב בפרק א מופיעה המילה בריאה ואילו בפרק ב מופיעה המילה יצירה.
היות ואדם אינו אלוהים, הרי שאדם גם אינו בורא, האדם נועד ליצור ולצרף דבר לדבר אבל ניצתה באדם הזכר תשוקת הבריאה. קנאתו בערה בו עוד יותר משחווה ילדה את קין, ולקחה לעצמה חירות לקרוא את שמו. היא קראה לו קין וטרחה גם לבאר למה: "קניתי איש את ה'". כלומר בעצם ביקשה חווה לומר שבעולם שהיו בו רק שני יצורים, ושניהם מעשה ידי האל, אני חווה בראתי מתוכי את היצור השלישי וכמעט שיש בי את כוח הבריאה כמו אלהים. זו היתה התפעמות מיכולת הלידה וגם סוג של גאווה והנולד הראשון היה לרוצח הראשון.
האשה והנשייה, הזכר והזכרון מתייצבים זה מול זה והיות ובמשוואה הזאת נכנסים גם מוות ולידה, אז צריך לדייק למה מובילים אפשרויות המות ואפשרויות הלידה. הלידה כרוכה בהקרבת העצמי והמוות בהקרבת האחר. לכן אנו נאלצים לומר שלפחות מבחינה טיפולוגית השימוש במות האחר הוא סימון העצמי של הגבר, והשימוש בלידת האחר הוא סימון העצמי של האישה. ההתמרה של שני אלה לסדר סימבולי למערך של טיפוח תרבותי, של קביעה ברמה של ציוויליזציה משמעותה היא מבחינת הזכר מלחמה ומבחינת האשה חינוך. לא בכדי במשתה של אפלטון דיוטימה היא מורה, היא מחנכת, היא מיילדת בעצם.
המילים אב ואם מופיעים במקרא יחד כצמד מלים בהערת ההסבר של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו", כפי שיצחק התנחם לאחר מות אמו, כאשר הביא את רבקה אהלה,"וינחם אחרי שרה אימו". מכך אנחנו למדים שאבלו עליה היה כבד מאוד. הדברים הללו גם ממקמים את האהבה את הדבקות באשה הממשית בזיקה לארכיטיפ של האם. אבל כמלה לחוד וכייצוג לחוד המילה אמא כשלעצמה ולחוד מופיעה לראשונה "ויקרא האדם שם אשתו חווה כי הייתה אם כל חי", והיא נאמרת הרבה לפני שנאמרת המלה אב.
השם חווה בא מהמילה חיים, ונכנסת לקטגוריה של יוד נחה שהופכת לואו, כלומר חווה כמו חיה, יולדת "כי חיות הנה". וא. ד גורדון ממציא בהמשך את המילה חוויה בדומה להוויה.
כלומר האם הטיפוסית הארכיטיפ שלה הוא ששמה נגזר מהמילה חיים. כשאלוהים מקלל אותה בייסוריי ההיריון זה לא כולל רק את קשיי ההיריון וכאבי הלידה, זה נושא בתוכו גם את קללת העקרות. ורק האישה יודעת את העצבון הגדול שמוליד לה ההריון. אולם שאלתו של המקרא - היא בייצוג הקולות השקטים, בייצוג הפערים ולא במחיקתם. קריאה פמיניסטית איננה חייבת ללכת רק למקומות הדעיכה והחללים החסרים, אלא כפי שחז"ל פונים גם לפערים הפרשניים, גם לייצוגים הסתומים, גם לזכות לדובב, גם הזכות להפעיל קריאות ממספר פרספקטיבות.
לא חווה לא מקוללת קללה אחת אלא חווה מקוללת בכל הקללות – האיבה בין בני אנוש לנחש, העבודה בזיעת אפים, החזרה אל האדמה, בכל אלה היא קוללה ובנוסף לכך קוללה בעצב ההיריון, ובעצב בכלל, בתשוקה שקטה שביטויה אינו לגיטימי ולהיות כפופה לשלטון הגברי.
הכנעת אם כל חי מתרחשת ממש בעת הבריאה. לחווה היה כוח הבריאה כמו לאדם של פרק א וזה גם נלמד מהקרבה המוזיקלית של המילה הייחודית הרה למילה הייחודית ברא.
בעולם היצירה חווה ביקשה להשכיל, ולפי סיפור בראשית כפשוטו היא גם הייתה המשכילה הראשונה, אבל היא קוללה והפכה לכפופה כלומר למשרתת או אומנת, מה שהאשה היא בכפיפותה זו דרגת השיא שמשה רבנו מתאר את עצמו בה, ברגע של כאב וברגע הבנת כאב, וכך הוא אומר עליה בעודו כמו נושא את העם בחיקו: "כאשר ישא האמן את הינק", ובכך אנו שומעים את ייעודה הגדול של האישה. ובכך התאמה לעוד הרבה מיתוסים בתרבות העולם.
מה שחווה אומרת לשרה הוא: ניסיתי לומר הנחש "השיאני ואכל", ניסיתי להסביר אבל זה הובן כאשמה גרידא ומיד הפכתי לאשמה. יותר לא נשמע קולי. קולי הושתק.
***
הפעם הבאה שנשמע על נשים אחרי חווה זה על נשות למך צאצאו של קין.
שתיהן תהיינה נשים בעלות שם - עדה וצילה.
עדה ששמה מצלצל את המלים 'עוד' ו'עדות' ילדה שתי קהילות – המנגנים ועובדי האדמה. צילה ששמה כשם צלצולי הקרב, חרבות ונחושת, ילדה את "לטש כל חורש נחושת וברזל". אנחנו מרגישים עדיין את המאבק על יחסי השארות, על מאבק הכפפת האם אל האב, או האב אל האם. מצד אחד רוצים להגיד שיובל למשל היה אבי כל מנגן, ועם זאת שבים ומזכירים קהילתו של יובל באה משיוכה לעדה. רוצים להגיד שתובל קין היה אבי הלוחמים אבל עדיין אומרים שהוא משוייך לצילה ולא ללמך.
השיר ששר למך לשתי נשותיו כבר מכיל את כל דברי ימי הציוויליזציה:
"עדה וצילה שמען קול
נשי למך האזנה אמרתי
כי איש הרגתי לפצע
וילד לחבורתי
כי שבעתיים יוקם קין
ולמך שבעים ושבעה".
יש לנו כבר פה את כל מרכיבי הסיפור. למך שמרגיש שהוא מלך, שוב כמו כל גבר מעדכן את הנשים רק בדיעבד על ההרג כמו גם על הנקמה. הוא דורש מהן קשב לקול הנקם הגברי שלו, למרות שהוא אינו מקשיב לקולן, קולה של האשה. הנשים הן אלה שמקבלות את הבשורה, בשורת המוות מונחת לפתחן של האימהות מעניקות החיים והיולדות.
הנשים נותנות לקהילה ולתרבות הגברית בנים, ואלה מחזירים להן אותם מתים. בפעם הראשונה הזכר מפקיע את הבן מן האם על ידי שהוא חונך אותו לשדה הסימבולי של האב, ובפעם השנייה הם מקדישים אותם דרך סדר זה למוות כי זה כוח הבזבוז והנתינה של הסדר הגברי. גם את זה ברית המילה אומרת בין היתר זוהי ברית הזכרים.
הסדר הסימבולי הזה קובע גם את הנקמה, ועוד מקדיש אותה לאמא אדמה. התבוננו כבר מבראשית בסיפוריהן של שושלות. לפי הגנאלוגיה של בראשית נח היה דור שביעי לקין הוא נועד לנחם ולכפר, אך במקום כפרה הגיע מבול, ולמך כבר צופה שהסכנה של איורע קטסטרופלי כל כך בדומה לאירוע של 2023, הנקמה תבעבע שבעים ושבעה דורות קדימה. מספר טיפולוגי שמדבר על חווית נקם ורדיפת דמים שחס ושלום לא שוככת לעולם.
הנשים שומעות את הבשורה, הנשייה שומעת את הזכירה הגברית, זכירה הנקמה מוות לדורות שיינתן במחווה לאמא של אדם - האדמה שממנה נלקח. האישה תמיד תהיה האישה השנייה לזוגתו המקורית של אדם ואימו המקורית גם יחד - זאת האדמה. וקולה מדומם וספוג דם.
*
יצחק ישב ליד ערש המוות של אימו רואה במשקל מותה של שרה וייסוריה את משקל בשורת בלתי האפשרי. שרה הייתה אישה בורחת מבשורה. גם היא. כמו אורה אימו של החייל עליה מספר דוד גרוסמן.
ובעיקר שרה ציוותה את בשורתה לבנה יצחק בשלהבת הברכה, ויצחק לבסוף יהיה משורר הברכה המקראי הראשון. חווה מגיעה לקבורתה של שרה, ורואה ששרה נקברת במערת המכפלה. אברהם ביקש להיקבר עמה והוא קנה חלקת קבר כפולה: זכר, זיכרון וקבר גבר אב. איכשהו גם רחמה של האישה מתקרא לעיתים קבר על אף שתפקידו הולדה, והפיצול בין מיניות והולדה זועק פה לשמיים.
איך הגיעה שרה מבאר שבע לחברון למה ומתי הכתוב לא מספר. האם ייתכן שמתוך הזעזוע נסעה לקהילת החיתים בחברון, לאנשים שהכירה מעברם כנודדים כדי לשוחח לעבד להבין למצוא שברי עבר משהו שיסביר לה יותר? איננו יודעים.שרה נקברת אחרי שמתה בעקבות זעזוע הבשורה בשורת העקדה, וקינתה כשפרחה ממנה נשמתה על שמועת העקדה קשורה בבשורה המרה שהובאה אליה, אף שיצחק שלה חזר אליה חי, הבשורה שהובאה אליה היתה אחרת, היא הייתה בשורת תשוקתו של הגבר להקריב קורבן. כי כל המקרא לא שמענו על נשים מקריבות קורבן. החוקים של ספר ויקרא פונים לגברים ונשים ככלל בחוקי טומאה וטוהרה. אבל אין בנמצא קורבנות של מנהיגות, מלכות, נביאות.
***
שרה נקברת במערת המכפלה.
וגם בתה "בכל" באה לבכות לה ולספוד לה. אותה בת שעליה נאמר "וה' בירך את אברהם בכל". אותה בת שהתרחקה מאמה, אולי קצת מתוך קנאה ביחסיה של האם עם יצחק. והבת נולדת להיות אם לא רק כשהיא יולדת לראשונה אלא תמיד גם במות אמה. שני רגעי יסוד של סימונה כאם.
5 שבועות למלחמת עזה שפרצה ב7.10.
שרה נקברת במועד אזכרת השלושים לחללי ה7.10 שלחלקם יום השלושים הוא יום האבל הראשון. כי רק עתה זוהו מן האפר ושרידי האש. "והיה אזכרתה לאשה לפני ה'". אשה עולה באש והופכת לקורבן כליל. לאשה לפני ה'.
קבורה היא אחת הפעולות הראשונות המציינות את צמיחתה של תרבות של ציוויליזציה. הישובים הראשונים בעולם מצויינים בקברים. "מעפר אתה ואל עפר" תשוב מציין את רעיון הקבורה.
ובמצבי קיצון לא רק עפר לעפר אלא אפר לאפר ואבק לאבק "Ashes to ashes", כפי ששר דיויד בואי. ולא בגלל בחירה מרצון, לא כמו שהחליט לשרוף את גופתו ולפזר את אפרו על הגנגס או בכל מקום אחר, אלא בגלל מוות שיש בו פורענות ואסון.
שאלה של שרה על בתה וקובלנתה היא מדוע רציתם שבתי תהיה כמו בן תילחם כמו בן תשכיל כמו בן ותמות כמו בת חלשה ברצח ובאונס? מדוע הקשבתם לאינפורמציה של הבנות התצפיתניות ולא לפרשנות של הבנות. של בתי "בכל". בתי "בקול". בתי שדיברה. הרי כך סתמו את פינו דורות על דורות, גברים על גברים, ועכשיו בנותינו טמונות בקברים על קברים.
דורות על גבי דורות האשה הושתקה ללא קול בכלל. דורות על דורות וביצירות ספרות ושירה רבות אם קיבלה קול הרי שהיה הוא הקול הלא מילולי הלא וורבאלי, דורות על דורות כשנכנסה לכוח העבודה היתה ככוח עבודה ביצועי מוכפף בבתי חרושת ליצור המוצרים עליהם חלש הכוח הגברי. להיכנס לסדר הסימבולי הגברי כולל את הכניסה לכל מוסדות הציוויליזציה הגברית אוניברסיטאות בתי חולים כנסיות צבא, להכנס אליהם לא רק כמוכפפות אלא כמשמיעות קול לא רק כמשמיעות קול אלא כבעלות יכולת להציע את השדר הורבאלי עצמו את המלים לתת פרשנות עמדה ודעה. לנתח. לבטא את מה שעיניהן רואות. את האנאליזה. האשה היא מסמן בעצמה היא מוען ונמען יש לה שדר משלה. היא רוצה להביע את השדר.
בעקבות יום אחד יום השביעי באוקטובר כל מקום שנסתכל עליו בגבול הנגב המערבי , הבסיס הפך מבית שני לבית קברות, רק מנחל עוז נעלמו כ' תצפיתניות. הרי אמרנו ששרה הייתה יפה כבת כ'.
אמרנו שקבורה ומנוחה נכונה מציינות ציוויליזציה, וכאן הרצח הברברי והאכזרי סימן שני אירועי קיצון של קבורה, של פראות החותרת תחת כל תרבות אנוש וצלם אנוש וזאת בשבוע האחרון בלבד שבו אנו דנים בקבורתה של האם שרה ובצוואתה לבתה "בקול" ..
גופות נמצאו ליד יער בארי, וליד כיסופים בזכות עופות דורסים, העיטם והעיט הנצי. עופות יפים והדורים. אצלי אישית הם מזוהיםעם אהבת הנגב ועם יופיו, רשות הטבע בדרום זה מכבר הצמידה לרבים מהדורסים הללו משדרים העוקבים אחרי מסלול תנועתם. בזכות זה בזכות בדיקת משדרים של עופות דורסים בעוטף, עופות שמאז ה7 לאוקטובר חלקם כבר טסו עד רוסיה וחזרו התגלו מקומות מסתור חבויים יותר שבהם אותרו שרידי גוויות, נבלות אדם. זה מה שסייע לזהות חלק מהנעדרים בחינת "נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים".
האם היה צריך להתקיים במדינת ישראל, מדינה עם צבא ריבוני שבשם הפמיניזם הכשירה נשים להילחם והציבה אותן בעמדת גבול ותצפית מצב של פמיניזם לכאורה. מצב של שימוש בבת והפקרת הבת? האם לא הייתה אחריות ציבורית וצבאית להקשיב גם לקולן הפרשני ולא רק לקולן האינפורמטיבי, לא רק לדיווחים שלהם, אלא למה שהן אומרות ומפרשות, לכך שהן עדות גם מעבר למה שהתבקשו ונדרשו מעבר להיותן קרביות בגבול השימוש בהן גבל להורדת מדרגתן לפקידות מבצעות. לא ניתן משקל לפרשנותן לכך שהן רואות את התנועה והמשמעות שלה על יד הגבול. ומציעות פרשנות. והרי מה חדש כאן כך הכפיפו גברים נשים לאורך דורות, מה פמיניסטי כאן? הקונספציה השגוייה לגבי התצפיתניות היא רחבה בהרבה היא לא נעוצה רק במיסקונספציה כלפי החמאס שקיבעה עיוורון מערכתי כולל, היא נעוצה גם במיסקונפסציה מגדרית הנטועה עמוק בתוך ההטייה הקבועה של הסדר הגברי כלפי הסדר הנשי, כשהמדומיין הפוליטי הגברי המרוחק מעניק משקל אפס לניתוח הנשי של אלה שיושבות ממש על הגבול הממשי.
חמסי עליכם קציני צהל ומפקדיו הגברים צועקות אימהות התצפיתניות. זועקת שרה.
צופות נתתם לבית ישראל – ועליהן לא השגחתן. נתתן להן להיות צופות ולא הקשבתן לרגע המעולה בו ביצעו את משימתן מעל ומעבר וצפו קדימה את העתיד. לא נתתן להן להיות צופות קדימה. העיוורון שלכם היה כה חזק שלא יכול היה להכיל את מה שהן ראו. ושוב לא רק העיוורון לחמאס בגלל הקונספציה השגוייה אלא גם העיוורון הקבוע וההקטנה הקבועה הנלווית ליחס אל הנשים.
לא רק מותן של התציפתניות היה נמנע לו הקשבתם לא ראיתם אלא גם התעללות קשה ויסורים של עוד נשים רבות.האונס הקבוצתי והרצח, של בתי אומרת שרה בטבח ליד המסיבה ברעים.
אמהות נפלו על בניהם כדי לגונן עליהם ומתו בצורה כזו כמו שלמשל מתה שחר מטיאס. נשים נושאות תינוקות נשבו. אם גדולה, סבתא אף היא נחטפה. נערות נאנסו.
הפשע האסון והטראומה של השביעי באוקטובר יהיו כרוכים לעד, לא רק בזעקת האם על בנה הנעקד, אלא בזעקת הבת, בזעקת האמהות, בזעקת הנשים.
רשויות הטבע והגנים מחד ורשות הארכיאולוגיה מאידך היו צריכות להתגייס אחרי כמה שבועות של נעדרים, ואפילו לא מיד, כדי לאתר שארית שריד כי חלק מהנעדרים נמחו כמעט ללא זכר. בזמן שכמעט ברור שחלק מהנעדרים כבר לא יכולים להיות מוגדרים כחטופים, הפנייה לרשויות הטבע ולרשויות הארכיאולוגיה מסמנת את פריצת גבולות הציוויליזציה הסבירה.
"מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים, מה אשווה לך ואנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך" (איכה ב יג); בנות שיום השלושים למותן האכזרי הופך ליום הראשון של אבלן כי רק עכשו זוהו כנרצחות. כמו ים גלס כמו רוני אשל. קומי רוני בלילה, "בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך אל תידום בת עיניך קומי רוני בלילה" (איכה ב יח-יט), "מה אעידך מה אדמך הבת ירושלים גדול כים שברך". ים הכאב, ים של דמעות בשתי עיני, אל תידום בת עיני, בנות עיני: ים גלס ושירת ים עמאר וכל הבנות כולן.
איכה קרתה כזאת. איה צעקת האל המסתתר אל האדם איכה. איה צלם אנוש. איה אדם שהיה לאפר.
חוקרי רשות העתיקות איתרו לפחות עשרה נעדרים. מחורבן הבית לפני אלפיים שנה ועד לחורבן בתים שרופים פרטיים ביישובי העוטף. ממצאי שריפה וחורבן של בתים, מושבים, רכבים, ולבסוף התבקשו חוקרי רשות העתיקות - עקב הצלחתם הרבה - לעבור מחדש בכל הזירות. וכך כל כך הרבה נעדרים התאמתו כנרצחים. "עפר לעפר אפר לאפר אבק לאבק".
השיטות אותן שיטות, אבל העובדה היא שעל מימצא בן חודש היה צריך להפעיל טכניקות לזיהוי שרידי אדם שמופעלות על ממצא בן אלפיים שנה, היא ביטוי מוחשי לעידן ההאצה . עדות למהירות שהממשי חובר לסימבולי. זו מטאפורה גם לכך. כי מה שקרה בממשי יתרחש לבסוף במישור האידאולוגי – משני צידי המטבע – ועל כך דאגתנו וכאבנו. על כך זעקתי.
והאפר מחזיר אותנו לאפרו של יצחק הצבור על המזבח. האפר שאותו רצה יצחק לשלוח לשרה עם אברהם בתיבה סתומה, וביקש מאביו שיאמר לאימו "זה ליצחק ריח" (עוקד והנעקד). אותו ריח שיצחק חזר איתו חי מהר המוריה, אבל טראומטי. הוא חזר עם גופו החי ועם אפרו, ולכן שרה הבינה באחת את מה שעבר עליו.
החיתוך בין האם הגדולה שרה ובין הבת "בקול" הוא גם החיתוך בין האם הסימבולית ובין הנשים כולן בחולשתן. הוא מייצג את מיקומה הדחוק של האשה בממשי בעוד המדומיין הגברי גדל וגדל ולא נותן להן מקום לחבור בו יחד בשרשרת המסמנים, ומתגדל לאימפריות אידיאולוגית דתיות ופאנטיות, חלל במקום שבו היתה צריכה להיות חוליה מחברת.
פעמים כה רבות בשם האם הסימבולית התרבות הגברית התעלמה מן האשה הממשית. הריאלית.
פעמים כה רבות האישה והאם הפכה לסמל של מולדת, של מדינה ושל ארץ, וזה עוד היבט סימבולי שלה. ובפרט בשיבה של עם ישראל לארצו בהקמת מדינת ישראל ובהפעלת שיח הגאולה.
פעמים כה רבות הרצון המשיחי האסכטלוגי לכפוף את האדמה האם לשיח האב והבן השאיר את הבת כשעיר לעזאזל בחוץ אבק לאבק והאם הסימבולית בלעה את היכולת לכונן מדינה תבונית ולא הזייתית במולדת ממשית.
"ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה".
וכמו שהעיר את ליבנו אחד ממשוררינו, בני שבילי, על קינה עתיקה לט' באב שחל במוצאי שבת (בדילוגים):
"אֵיךְ מִפִּי בֵּן וּבַת
הֲגוֹת קִינִים רַבַּת.
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים.
הָיוּ נְצוּרִים כְּבָבַת.
אוֹי כִּי בָתֵּינוּ שִׁנּוּ.
וּבְתוּלוֹתֵינוּ עִנּוּ.
וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת".
ויהי נועם נשבת
במוצאי שבת
על אובדן הבת
כי אנו כתרבות אב כולנו אשמים באובדן הבת. בין חשבונות הנפש אחרי המלחמה ואולי בצה"ל הממשיך לגייס בנות לצה"ל תוך כדי וכבר עכשוו, צריכות להיבדק מחדש הקונספציות של משמעות פמיניזם נשי בצה"ל, פמיניזם אמיתי ולא רק להראות שגם אשה מסוגלת לצנוח ולטוס וליירט: ייבדקו כל אופני גיוס נשים לקרבי מהצד הפמיניסטי המלא תוך פיקוח מלא וקוד אתי שחשוב גם לנשים אבל גם לצה"ל ולמדינה, אחרת הם מאבדים את זכותם לגייס נשים לצה"ל. אי אפשר להיות גם מודרני וגם מפגר. הכל צריך להיבדק מחדש: נציבת תלונות נשים, קצינת מודיעין בכירה בדרגה של סמכות מפרשת בכל מקום בו מוצבות בנות תצפיתניות ומעבדות מידע, וכל זה עוד מעבר לחשבון הנפש של הגנת הגבול ברמה קרבית כללית וכו' לכך אינני נכנסת, אלא רצוני לזעוק על החמס, על הפמיניזם לכאורה בצה"ל, ועל המחיר הנורא שגבה ממשפחות התצפיתניות וממדינת ישראל כולה ומנשים נוספות שההפקרות לחייהן יכולה היתה להיחסך.
"מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים ... גדול כים שברך, מי ירפא לך". רק אם נשתחרר מהשיח המגזרי, מהשיח המאשים, השיח הסגור בתוך עצמו, ושכל אחד יפשפש בתוך עצמו. רק אם נתעלה לדרגת השיח הגבוהה יותר משיח ה"מה", לשיח ה"מי". ונחבר בין האם הגדולה "מי", ובין בתה שאנו ממקמים אותה רק ב"מה" בחינת ההיא בגוף שלישי, המושתקת, זו ש"מה חובתה ותעשנה" ומי היא שתפרש לנו דברים, רק אז אולי נצליח להתחיל לדבר שפה של נחמה. ולבוא בתביעה אמיתית ודרישה אמיתית לתרבות החייבת להתחדש ולהעמיד את עצמה על אדנים חדשים.
*
לזכרן של התצפיתניות שנפלו ב-7 באוקטובר: סמל רוני אשל, סמ"ר ים גלס, סמל שירה שוחט, סמ"ר עדי לנדמן ומפקדת המחלקה סרן שירת אילת, ובקריות האיסוף היבשתי, גם כן מאותו גדוד, רב"ט נועם אברמוביץ', סמל שי אשרם, רב"ט מיה ויאלובו פולו, סמל שיראל מור, רב"ט שירת ים עמר, סמל אביב חג'ג', סמל יעל לייבושור, רב"ט הדר מרים כהן, סמ"ר נועה פרייס וסמ"ר שחף ניסני.
***
נאמר ב9.11.2023 - השבוע החמישי למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/BnqAbUwiXrM
להאזנה בספוטיפיי: https://open.spotify.com/episode/6xF9N3DKIW0UclkX1yzGIW?si=68ab426da40d454c
Comments