קשה השנה להגיע לחנוכה הזה. חג שבו אמורים להדליק את האורות. גם חנוכה המקורי היה רגע של אובדן, חנוכה עצמו הכיל רשימה גדולה מאוד של חסרונות: "חסרה המנורה, חסרה הקטורת, חסרה רוח הקודש", כמו ששר הפיטן הקדום (בדילוגים):
"יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל דְּעוּ מַר לִי מְאֹד / וְעֵת שְׂחוֹק אֶרְאֶה אֲזַי אֶסְלוֹד סְלוֹד / בֶּן אָח וְאָחוֹת אֵם וְאַף גַּם כָּל שְׁאֵר תִּבְכּוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְגָדְדוּ בָם גְּדוֹד/ חָסְרָה וְגַם קָצְרָה יְחִידָתִי לְרוֹב אַבְדָן קְהִלּוֹתַי וְנִשְׁמְדוּ שָׁמוֹד / חָסְרָה מְתִיקוּת מִבְּנֵי עַמִּי".
רשימה של חסרונות. בקפיצה חדה, בחנוכה הזה שבו אנו מצויים, יש בו הרבה כאבים וחורבנים של בתים פרטיים, שבהם נאבדה השפה, הזיקה והתחביר שבונה בית חלון ודלת, שבו ניתן להדליק את הנר. בתוך כל זה גם איום על הבית הלאומי. ואולי יותר מכל החנוכה הזה שבו אנו נמצאים באמת מהווה את הגילום של מנורת החסרונות. אור שדולק כדי לייצג את החסרים את הנעדרים. אור שמזכיר לנו את כל אלה שאינם איתנו. המתח הגדול של הנרות ביהדות כמייצגים גם נרות נשמה גדול מתמיד.
מתוך המקום של הכאב, בא הרגע לתקווה של חנוכת הבית מחדש. אני אגש הפעם בחנוכה הזה, מתוך הפגשה של תורה של רבי נחמן תורה ח "ראיתי מנורת זהב" והסיפור שלו "מנורת החסרונות".
*
בסיפור שלו מנורת החסרונות, רבי נחמן מספר בסגנון של סיפורי 'אלף לילה ולילה' על מלך שרצה שהבן שלו ילמד לעשות מלאכה, כמו כל המלכים שרצו שהבן שלהם יהיה מומחה באיזושהי עבודה מקצועית ולא יסמוך רק על מלכותו. בן המלך הזה הולך ולומד לעשות מנורות. כשהבן חוזר הביתה, המלך מזמן את כולם, כולם מתכנסים לראות את המנורה שבן המלך עשה, והנה מתברר שהמנורה הזאת היא מנורה מכוערת ביותר, איזושהי מנורת ענק 'לוסטרה' נברשת, כלומר מרכיבה הרבה מאוד נורות. והנה התברר כי עבודה זו היא כמו עבודת אומנות מודרנית, אולי אפילו פוסטמודרנית, בתוכה הוא שיבץ כל מיני נורות מכוערות ומשונות כאלה ואחרות, מכל מיני מנורות שונות. עבודה קונספטואלית זו, לקחה את המשונה והחריג שיש בכל מנורה ומנורה, וקישרה אותה למנורה הכללית החדשה (מעין בריקולאז'). כל בעלי המלאכה שבאים לראות אותה לא מוצאים בה שום דבר טוב, והם אומרים שהיא כל כך חסרה שהם קוראים לה מנורת החסרונות. היה מבקר אחד צדדי שטען שמרוב שהיא מכוערת היא כבר יפה ושכמות הופכת לאיכות אולם איש לא הקשיב לו.
הסיפור הזה של רבי נחמן, הוא סיפור מאוד מאתגר. אפשר להסביר אותו במספר כיוונים שונים. ניתן להסבירו לפי עיקרון התיאולוגיה השלילית, כלומר שאלת הגדרת עצמותו של האל דרך כל התארים השוללים אופני ישות שאינם לוכדים אותם שאינם הוא שאינם תופסים את מה שהינו, להבדיל מאלוהים המוגדר דרך פעולותיו. אפשר להסביר את התורה הזאת גם במישור האקזיסנציאליסטי ובו האדם מוגדר על ידי הקללה הקיומית המלווה אותו. אפשר להגדיר במישור הפסיכואנליטי לפי הרעיון שהאדם בעצמו תמיד מוגדר לא רק לפי מה שיש לו ומה שהוא השיג, אלא על ידי מה שהוא חושק בו ואין לו אותו כמו האיווי שהוא בעצם לא בדיוק אובדן אלא כלל ההפסדים לדעתו, מה שאין לו אבל גם מה שמעולם לא היה לו . אפשר להגדיר אותו במישור השכול והאובדן על ידי מה שהיה בידי האדם ונחטף ממנו נשלל ממנו ברגע אסון גורלי. ובאמת אפשר לומר שלגבי החנוכה הזה בוודאי רבים מאיתנו מוגדרים על ידי מה שהיה להם ואין להם עכשיו, כלומר על ידי חורבן ואובדן ממשי. העניין כאן הוא בעצם לא רק המנורה המורכבת מכל הנורות המכוערות מין סוג של אסתטיקה ניגודית, המתבטאת בהגעה לקצה אחד, שהופך את זה כבר לאסתטיקה אחרת, או בדמות כמות שהופכת לאיכות, כלומר כמות מאוד גבוהה של חסרונות הופכת לאיכות של יש, אלא מעבר לכך. זהו העדר כואב מאד שהישות המחפה עליו היא רק הנצח.
מתברר כי החסר של המנורה, הינו החסר של כל מה שאיבדנו. הוא החסר של כל אדם ואדם שאיננו, כל אחד מהבנים והבנות היקרים והיקרות שאיבדנו השנה בשנת תשפ"ד, במשך החודשיים האחרונים. זו מנורה של החסר, מנורה שכל כולה בנויה על מה שאיננו, על מה שנעדר. גם החסרונות, האנשים שבאמת חסרים שזה בעצם פשוט סוג של מוות. סוג של העדר. סוג של אנשים שלא נבררה להם מיתה יפה. הדבר הזה הוא קשה וכואב וקשה לומר אותו.
*
ההפטרה לשבת חנוכה שלקוחה מפרק ד' מזכריה היא "ראיתי מנורת הזהב". שם זכריה מספר על מראה נפלא שראה. הוא מספר איך שהוא ראה מנורת זהב ושתי צנתרות שתי גולות שמריקות עליה שמן כאשר בעצם עצי זית גדולים מצויים לידה, ונופלים מהם זיתים אל תוך הצנתרות שנמזגים אל תוך המנורה, והמנורה נדלקת מעצמה, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". ובהמשך הנביא שואל: "כי מי בז ליום קטנות". יום קטנות – זהו יום של 'קטנות המוחין', יום של נפילת אנרגיה, יום של תחושה ההפוכה מכל גדלות רוח ועוצמה. במתח היסודי של המציאות שבין האין ובין היש, זהו יום שהתנודה שלו נוטה לכיוון החיסרון. זאת אומרת שזה בעצם סוג של גאולה שכביכול אתה לא רואה אותה בהתגלות גדולה. זו לא אספקלריא מאירה, אלא זו אספקלריא מלוכלכת, כמו הסתר פנים. ובכל זאת אומר הנביא: לא לבוז ליום קטנות, ובכל זאת הנביא מדבר שם על הרוח, כפי שנראה בהמשך.
*
כיצד מדליקים מחדש את האור של המנורה, כיצד נוכל להופכה למנורה המאששת שוב את הקיים?
תורה ח' של ר' נחמן מברסלב "ראיתי מנורת זהב", מבוססת על פרק זה בזכריה שהוא כאמור ההפטרה לשבת חנוכה. על פי הפשט שני העצים המעטרים את המנורה משני צדדיה הם עצי זית שמהם מפיקים שמן למאור. אולם ר' נחמן מביא בדבריו את דברי רש"י שמפרש אותם כעץ החיים ועץ המוות - אילנא דחיי ואילנא דמותא. עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. אבל אילנא דחיי ואילנא דמותא מבטא עניין משמעותי יותר. משמעותו שהמנורה מוקפת ועטורה בעץ החיים ועץ המוות.
זו מנורת ענק שהיא מעבר לזמן ומקטע הזמן הקצר שאנו רואים לנגד עינינו, זו מנורת עולם ויש בה חיי עולם. מנורה זו היא גילום קוסמי של עצים אלו, גילום המכיל בקרבו את החיים ואת המתים גם יחד, והיא מכילה בתוכה את הכל. בהתאם הדברים מזכירים לנו חזון נוסף, בו הנביא זכריה רואה את הכהן הגדול יהושע לבוש בגדים צואים. גם בחזון זה אנו רואים את המתח שבין כותנות העור וכותנות האור.[1]
באופן פרדוקסלי בדבריו של ר' נחמן מתברר כי הרוח של החזון נאדר ההוד, "כי אם ברוחי", אינה רק "רוח אלוהים מרחפת על פני המים" אלא זוהי הרוח של האנחה. הרוח הזאת, שהיא הרוח באופן הכי פרדוקסלי, אולי אפילו הכי כואב, אולי אפילו על גבול ההומור השחור, רבי נחמן מגדיר אותו כרוח של האנחה. מהרוח הגדולה המתוארת בחזון "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", זו הופכת להיות הרוח של האנחה. הרוח שאדם מוציא מליבו, וליבו כבד וכשחסר לו משהו, זאת הרוח של החסרון. מתברר כי זאת היא הרוח המזינה את המנורה, והיא היא "רוח אלוהים המרחפת על פני המים", זאת היא הרוח שעל בסיסה היקום קיים. זאת הרוח המרחפת על פני התהום של מה שהתהווה, ואיננו עוד. כי זו אנחה האמפתית של ההשתתפות בכאב בצער של כל מי שנעדר מהמנורה ב'יש', אבל הוא נמצא בה דרך ה'אין'.
הזכירה שאמנם המנורה הדולקת מוקפת גם בחיים וגם במוות, כולם מגלמים את הפסוק "עין לא ראתה אלוהים זולתך", כאשר אנו לוקחים את כוחות אלו בחיבור יחדיו וזוכרים שהכל מוקף באור המקיף של החיים הנצחיים, זוכרים דברים שאמר ר' נחמן מלב שבור לאחר פטירת בתו הקטנה: "חיים נצחיים הם רק להשם יתברך", מבינים כי הנצחיות היא בחינת האור המקיף, ההסדרה המחודשת של מנורת החסרונות היא בעצם ההתחברות לרוח החיים שממנה היכולת של כל אחד להיאנח בכאב הכללי ולהשתתף איתו, הוא שמעלה את האנחה למדרגה של רוח החיים ורוח אלוהים המרחפת על פני המים. לחזור חזרה אל המציאות ולתפוס את המציאות מחדש בבחינת היש והאין, יום הקטנות מצד אחד, והחלום הגדול של לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי.
שכן אפילו אם נפגע בית פרטי זה ולא אחר, הרי כי בו זמנית הבית הכללי של כולם נפגע. ועל כן כולם מקושרים בשרשרת אנושית אחת חיה, ועל כן הכאב של כל אדם מזעזע את המנורה הזו. השילוב הזה, בן היש והאין, מחייב אותנו כנראה באיזושהי צורה, להתלכד בתוך הישראליות למנורת החנוכה אחת. שבה כנראה ההסדרה של היש והאין, אולי כל אחד ירגיש שהוא ויתר משהו על עצמו, שהוא חיסר מעצמו, לטובת משהו שנראה לו חזון- פחות גדול ומרהיב, אולי גאולה של יום קטנות. אבל יישות שנוכל בעצם לחיות איתה ולהכיל זה את זה באחדות המנורה הזו. הכאב הזה של מנורת החסרונות, היא היכולת להכיל את ההעדר בתוך החיים ולחיות איתו מעכשיו.
*
נחזור עכשיו, אם ככה לרוח. גם הכאב של הכלל, חוזר אצל רבי נחמן בעוד הקשר בסיפור אחר שלו בכלל, שהוא מספר לנו במעשה בשבעת הקבצנים. על אותה בת מלך שהיה צריך בעצם למדוד את הדופק שלה כדי לנסות להחזיר אותה לחיים. זאת אומרת הרוח בעצם, היא נוגעת, גם בדופק, הדופק של הכללי. אם למעשה יש איזה חיסור בין פעימה לפעימה, אז בעצם למעשה יכול להגיע המוות.
באותה תורה שר' נחמן מדבר על החיים הנצחיים הוא גם מבחין בין שני הממדים של "עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים, זְעֵירָא דְּאַנְפִּין אִתְגַּלְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא". הוא מגדיר שם את זעיר אנפין כשייך לזמן של העולם הזה ואת עתיקא לזמן הסתום שמעבר לקיום הזה. בתך הכאב והצער והסבל בחיים שבעולם הזה הנחמה החלקית יכולה להיות במחשבה על הממדים הרחבים של הקיום הנצחי ככל שכואב שהוויה מציאותית נתלשת מאיתנו לעד.
כשאור המנורה מהבהב האור הפנימי מבקש לגעת באור המקיף. נַחֲמוּ נַחֲמוּ מסיים ר' נחמן את הדברים באותה תורה (כא) – "הַיְנוּ מַקִּיף, וּמַקִּיף לְמַקִּיף, שֶׁהַיְדִיעָה הִיא עִקַּר הַנֶּחָמָה שֶׁל כָּל הַצָּרוֹת". איזו ידיעה? הידיעה וההכרה בחיים הנצחיים, במהות המתמידה לעד, בספיראלה ששוב ושוב מאותגרת ומתמודדת בקישור אור פנימי עם אור מקיף, קישור לשם ריפוי, להטבה לזולת, לחסד, לרחמים ולזכרון עולם וההשלמה ההשלמה הכואבת כל כך עם חיים חדשים עם מנורה אחרת המורכבת מכאבים מוקפת בתובנה שעץ החיים ועץ המוות יחד הם הצמיחה אל הנצח של האור.
הרוח הזאת שהיא רוח החיים. הרוח שבעצם מבקשת להחיות את הכלל. היא הרוח שמוכנה להבין, שהמשימה הזאת של החיבור העדין בין האין והיש בתוך המנורה הזו, שהיא מנורת אור, אך גם מנורת החסרונות. צריך לעבור מהחיבור הזה בין האנחה ובין פעימת החיים. זאת המשימה והיא זאת שאיתה אנחנו נוכל לבנות את הבית הכללי שיכיל את כל הבתים הפרטים. כל הבתים הפרטיים שנפגעו, שכואבים שמדממים, שהחלונות שלהם מוגפים כרגע.
"כי מי בז ליום קטנות".
יהי רצון שהקב"ה ימלא חסרונו של כל אחד ואחד ובכוח האחווה והתיקון נחווה את המעוות – שיכול לתקון.
חנוכה מטיב ומאיר שיהיה לכולנו.
-------
[1] ראו בנוגע לכך בדבריי: "הבור הריק וציווי של החלל" (54 פרשיות דרכים: וישב - מצב מלחמה תשפ"ד).
נאמר ב12.12.2023 - השבוע העשירי למלחמה
לצפייה ביוטיוב:https://youtu.be/j2A2ZmTrn6o
Comments