(קישור לתפילת הודו)

הוֹדוּ

מהותה של תפילת “הודו” בזכות לומר חסד והודיה, ובחובה להבין מי ראוי וזכאי לומר חסד והודיה.

ליל הסדר – לילה של זיכרון, של יציאה משעבוד לגאולה. גולת הכותרת בילדות – אותו רגע שבו סבי קם על רגליו כעורך הסדר והחל לשיר בעוצמה ובהתכוונות: “לפיכך אנחנו חייבים”, ואנו היינו עונים בקול גדול: “להודות”, והוא: “להלל” ואנו: “לְשַׁבֵּחַ”.

שכן זו תכלית הלילה של הזיכרון. זכרון העבדות, זכרון היציאה לחירות. הזיכרון שאבי היה נרדף וגולה, “ארמי אובד אבי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה”. זכרון העינוי. ואז, תוך כדי השירה, היינו מגיעים ל”ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי”.

הערב התארך. שרנו ושרים עדיין כיום את ההגדה עם ה”שָׁרְח”, בערבית-יהודית, שכן ליל הגאולה היה לילה של געגועים ופרדוקסים – מצד אחד מצרים המיתולוגית, ומצד אחר עירק הממשית, מקום שהיה גלות ומקום שהיה בו טעם אחר של חירות, כשערבית התגלגלה בפה והיו זכרונות טובים מנהרות גן העדן האבוד.

עבדות וחירות. גלות וגאולה. הכל התבלבל. וכך, בשפה שפעם היתה גלות, שיבחנו לאלוהי האלוהים על גאולה שגם היא, ידענו, היא סוג של גלות. כי אנו מתגעגעים לשפה. ובתוך הסבך שבו גדלנו חלונות סגורים וחלונות פתוחים. ערבית בלב התפילה אבל לא ברחוב, ואנו מודים ומשבחים בערבית.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. דור דור ודורשיו. איך שתי הדרישות הללו מתמזגות? זה פשוט מאוד: נדרשים אנו לא להיות מצרים לאחרים. אין כאן מקום למקוריות. כשעם נמצא במצד, מצור ושעבוד, חובה עלינו להגיע להסדר. הסדר. אותן אותיות כמו ליל הסדר. סדר ותיקון עולם. חובה על כל זוכר זכר יציאת מצרים וזכרון איסור העבדת האחר להתחייב לנקודת מינימום מוסכמת. לקבל עליו את החובה להגיע להסדר ולפתרון המצב. רק מכאן ניתן יהיה להמשיך בשיחה ובדיאלוג – מה טיבו של ההסדר, מהן האפשרויות.

איך נוכל להודות ולשבח על החסד בהיותנו הבסיס לחסר של האחר? לא נוכל.

“תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חׇפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃ הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃ וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם” (דברים ט”ו י”ג-י”ד).

שילוח העבד. שילוח המשועבד. השתחררות משגיאה או עוון פוליטי ובכייתו לדור דור. הנה עתה, אחרי כחמישים שנה, הגיעה שנת היובל.

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם” (ויקרא כ”ה י-י”א).

עכשיו, משקיבלנו עלינו את זכרון עבדותנו כעול וכאחריות מוסרית קונקרטית ממשית, חובה כבדה במישור הריאל-פוליטי – החובה לשחרר ולהגיע למציאות פוליטית שיש בה הסדר ופיתרון – משקיבלנו על עצמנו לחתור אל המטרה הזאת ביום-יום, ולא רק בדברי חג, נוכל שוב לגשת אל יום חגנו.

“הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”.

“אִשְׁכִּרוּ לְאַלָּלה אַדֹ גַ’יִּיד – אַדֹ לִל דַהִר פַצְ’לוֹ”.

אללה שהסעיר את הדמיון הילדותי שלנו, אלוהי הערבים והיהודים, אלוהי כל האנשים, האלוהים הנגלה בלב.

“הודו” כאינדייה, הסלוגן של הישראלים העולים לרגל ברחבי הודו. לא רק התחכמות מילולית. יש סוד בהינדואיזם שכדאי לדתות המונותאיסטיות המסובכות באחווה וברצח אח ללמוד:

כולנו פרחים יפים וחיות מוזרות בגן העדן של האלוהים.

הטרוגניוּת וקבלת השונות, חופש של אדם מאדם ושיחרור משעבוד של לאום ללאום.

אין כאן התוויה פוליטית איך וכיצד לבצע את ההסדר. גם אין אשם אחד למצב המסובך, ובראִיות רחבות הדיון במושגי הקרבן והמשעבד הנו מורכב ביותר. אולם אותם אנשים שאכלו קליפות תפוחי אדמה בלילות סדר, ששיננו הגדות בעל פה במחנות ריכוז, כמו אותם אנשים שאכלו את המן במדבר או אותם עבדים שילדיהם טבעו בטיט ונבנו לתוך הפירמידות, באים אלינו בדרישה לשאת פנינו אל האח, אל האחר ואל האחריות.

אח – אחר – אחריות.

וזה מזכיר לנו את השם אהיה, אותו שם עתידני הנגלה לעם העבדים. אהיה אשר אהיה: הכוח להיות יותר טוב ממה שאני עכשיו. הכוח – עם כל הסיבוך הפוליטי, הלאומי וההיסטורי, עם כל הכאב ועם הטראומות והחלומות הלאומיים הנבדלים – להיות קצת יותר חלש ולהכיר בצרכי חירות הזולת. הכוח לשחרר, לפתור, לעבד ולהגיע להסכם, וזו חובה המוטלת על כל צד מצדי הסכסוך.

א – אה – אהי – אהיה.

ולדברי ר’ נחמן מברסלב (תורה ו) כפי שאני קוראת אותו: “שֵׁם אהיה בנסיגה” – בנסיגה למבנים פוליטיים שמקומם לא יכירם עוד – “שחוזרין לאחור הוא בגימטריא דם וזהו בחינת החזרת והסתרת פני אהיה, שעולה דם” – הדם של “בדמייך חיי”.

ובכן, לאחר כל העבודה הפנימית וההיטהרות שערכנו, נוכל להגיע אל החג נְקִיִּים משמץ חמץ של שעבוד, ולהודות לאלוהי השמיים והארץ ולפצוח בשירת “הודו” המפנימה את המסר ההינדואיסטי של הטרוגניות:

מ”הודו” עד “ממשלות בלילה” אלו פסוקים שבהם אנו מודים על הבריאה, על מעשה אחדות. הבריאה אינה דיכוטומיה, אלא נשימה ושאיפה גם יחד הבונות אחדות: שמים וארץ, אור ולילה.

בחלק האמצעי “למכה מצרים” עד “נחלה לישראל עבדו” נזכור שמצרים האמיתית היא מצרים הפנימית, ופרעה, על פי פירוש האר”י, הוא מי שידו אוחזת בעורפנו (פרעה = עורפו) ומאלצת אותנו באופי קארמטי לחזור על טעויותינו הגורליות, הפרטיות והלאומיות. נחלתנו היא בארץ ישראל, אולם לה’ כל הארץ. האדמות שבות אליו. מבחינת העמדה של מיסטיקה רוחנית, קדושת האדמה אינה יתרה על קדושת חיי אדם. אם האדמה, האדמות, כולן נחלת אלוהים, כי אז נוכל להגיע לפשרות ריאל-פוליטיות כאלה או אחרות. פשרות אלה לא תפגענה בקדשי הקדשים של הלב, האדמה, הארץ והאלוהות, כי אם תְזַקקנה אותם.

כי אז נפעל אל מול החירות מתוך הזכרון של השפלות, וזהו החלק האחרון של “הודו”:

“שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו”

אַדֹ בִוְוטָאנָה דָ’כַּר לִנָא – אַדֹ לִל דַהִר פַצְ’לוֹ”

נשב לאכול עכשיו את הלחם מנותן לחם לכל בשר, שאכן כולנו בשר ודם, ללא גבול והבדל, ונודה לאל השמים כי לעולם חסדו.

אז נוכל להודות על החסד, שכן אנו עצמנו דבקים בדרך החסד: “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”.

וכמו הגילוי המלהיב שגיליתי בנעורי, בתקליט של מוזיקה סוּפית מפקיסטן – מצאתי את הנעימה של “כי רי רם כי רי רם על יד משה בן עמרם” באמירת ה”תוואחיד” (ייחוד האל), “אללה הוא אללה הוא לא אילהא אילא הוא” (אין אל מלבדו). ובערבית היהודית של אבי לפעמים קראו בחיבה לאלוהים אמּה, במם דגושה, וזה נשמע כמו “אימא”, אלוהים אמהי מרעיף חסד. אולי כמו אותה גורו בדרום הודו, אמא המחבקת. נחבק זה את זה שלובי ידיים ונשיר.

הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו. הַנִּגְלֶה בדרך הלב כי לעולם חסדו, שהוא נחלתנו ואנו נחלתו (ללא שעור ומידה באדמה קונקרטית זו או אחרת). כי לעולם חסדו.