הגיהינום הוא גן עדן ברוורס


גן עדן וגיהינום, מוקדם ומאוחר – הרהור אחד קצר על שירתה של חביבה פדיה

קציעה עלון

­

שירתה של חביבה פדיה מעמידה את אחד הקורפוסים הפואטיים המרשימים ביותר של השירה העברית בימינו. בספר שיריה הנוכחי, החמישי במספר, טוענת פדיה כי “הגיהינום הוא גן עדן ברוורס”, ומקוננת על אבדן האהבה: “האהבה לא רק שאינה עזה כמוות/ אינה שמחה כמו שעשוע/ אלא רפה היא כמו צעצוע כשהסוללות נגמרו” (עמוד 16). דומה כי המלנכוליה הכרוכה בהבטה- לאחור היא אחד הצירים המבריחים את הספר כולו; ציר אחר הוא היחסים העמוקים עם האם, והאבל על מותה. פדיה מצליחה להנכיח את המעשה השירי כדבר מה הנעשה בשדה המאבק להבסת הכאב, לניצחון החיים על המוות. בריאת האמנות יש מאין, יצירת היופי בעולם, הם התחמושת שאינה נגמרת לעולם, אולם מניה וביה הם מסגירים את “כוחות האימה” נגדם הם נדרשים לפעול. 

ספר השירים “הגהינום הוא גן עדן ברוורס” ממוקם באופן סימבולי ב”אמצעו” של ספר השירים הקודם של פדיה, “מוקדמים ומאוחרים” (הוצאת גמא, 2015), שכינס את שיריה המוקדמים ביותר, עוד בטרם פרסמה את ספר שיריה הראשון – “מתיבה סתומה” (1996) והעכשוויים ביותר שנכתבו בימים אלה. בדיפטיך שיוצרים שני הספרים מצליחה פדיה “למתוח את הזמן” ולפסל אותו לצרכיה. הזמן השירי אינו חופף לזמן הכרונולוגי, וההווייה, ההתקיימות בזמן, נמתחת עד לכדי כמעט קריעה.

מאלף להיווכח בהבדל הפעור בין המיצוב הסימבולי של האם בשירים המוקדמים של פדיה, לעומת החטיבה השירית המצמררת המביעה את האבל על מותה בספר הנוכחי, בשירים הכוללים קינה, קדיש והשכבה לאם. כך למשל כתבה פדיה בצעירותה: “פרמו אותי לתוך אמי כשהיא רצתה להתאחות/ היא כתשה אותי לרסיסים שיכאב לי עליה ואחבר/ אותה מהר”  (השיר “ילדה”, בתוך “מוקדמים ומאוחרים” עמוד 14) או: “אולי יותר מכל זה הקושי לאהוב/ את מולידך/ את הבשר והדם שמהם נוצרת ואת/ הנפש הבוכה אשר אותך ליטפה.” (שם, השיר “על המצב הפסיכו- פוליטי- רליגיוזי שלך” עמוד 21); ואילו עתה: “ומעכשיו כל חיי יהיו שני חיים / בעודי עם אמי ובהיותי בלי אמי/ וכל הצער של אמי יזרום בי מעכשיו יחד עם הרצון האינסופי שלה לחיות/ אני אצטרך עכשיו לחיות ולרוץ בכל העולם כמו שהיא רצה בעודה/ בכלוב מטה בכלוב כורסא/ מרכבת אש חתכה אותה מאתי/ — וכל הצעדים החסרים שלה יהדהדו עכשיו בתוכי/ בעוד אמי הופכת לשמים ולארץ—בעוד אמי מעכשיו היא הכל/ פשוט הכל” (עמוד 47). 

פדיה אינה פוחדת מלמלל את עלילת הכאב לפרטי פרטיה גם בהתחקותה אחר התפוררות הקשר הזוגי, בשיר שהעניק לספר את שמו, “הגיהינום הוא גן עדן ברוורס”: “רגע ההתפכחות מאהבה גדולה/ נושא איתו בשורה/ הגיהינום הוא גן העדן ברוורס. נקודה./ עם וויסקי ואיפור טוב ושוקולד בפה/ אתה עובר באותה דרך עצמה / בה פרדסי גן עדן הזהיבו את מתיקותם בזוהר/ זו אותה דרך עצמה אלא שהיא / כולה מראות. הכול שם והכול לא שם. פשוט מאוד.—“.  הכאב כמישור המשמעות המרכזי של החיים, ולא כמישור מיותר, מוצרן גם בשירים רבים בספר “מוקדמים ומאוחרים”, והשוו למשל את המודוס הפואטי הדומה, את המלנכוליה הצורבת, המפוכחת, בשיר הזה, ל”הגיהינום הוא גן עדן ברוורס”: “עכשיו אני מתחרטת על כל צומות הנפש ועל/ ההשמנה שרדפה אותם מבועתת/ אני מתחרטת על כל עמידות הראש/ בתוך הנקודה הפנימית של הדברים/ על בכי מהוסה בהוראות להשתוות/ —עכשיו אני מתחרטת על כל הטלטלה תן לי התחלה—” (“מוקדמים ומאוחרים”, עמוד 27).

שירתה המורכבת של פדיה נעה בגמישות בין מרחבי אסוציאציות עשירים להפליא, בין הרגיסטרים השונים של העברית, ויוצרת למעשה באר עמוקה אשר נשאבים אליה ושואבים ממנה בו זמנית. שדה המתח בשיריה של פדיה מבקש לנקב את לב לבו של המצב האנושי,  ולהגיע הלאה, הלאה, אל מחוץ לעולם, אל הטרנסנדנטי, אל הרליגיוזי, אל המיסטי. השורה החותמת את הספר כולו, “ואני בתוך האינסוף”, מותירה גם אותנו, .הקוראים, במקום הגדול ממידתנו, מידת האדם

This slideshow requires JavaScript.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: