באמירת ההלל יש פסוק שלכאורה נראה פשוט: אודך כי עניתני ותהי לי לישועה ; לכאורה מה פשוט מזה? זה כאילו אדם אומר: אלהים אני מודה לך שענית לי ושהושעת אותי. אבל אם מוותרים על הניקוד, צפה אפשרות אחרת: אודך כי עיניתני. אדם מודה לאלהים על שעינה אותו ועל שהעינוי הזה היה לו לישועה. "ותהי", במקרה הזה, זה לא דווקא פנייה בגוף נוכח לאלהים, אלא התיחסות בגוף שלישי לעינויים שהם הם שהיו לו לישועה. הודאה על הסבל שתמיד משקפת את הרגע של ההתמלטות מן המשבר.
ועוד מלות מענה בפרקי התהילים שיחד מרכיבים את ההלל, מעצימות את החידה: "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב", השאלה כאן היא: מהו הדבר המוזר ? הרי המבנה של "האמנתי כי אדבר" - גורר אחריו כביכול מבנה של אכזבה "אני עניתי מאוד" - איזו אכזבה מביע "אני עניתי מאוד"? וכאן נפתחות האפשרויות: חשבתי שאני מדבר ושאני מצליח אבל הייתי בעצם מעונה, מלשון עינויים. או אולי חשבתי: שאני מדבר בגוף ראשון ואומר את עצמי, אבל אולי לא הייתי אלא מעין תוכי, או קוף, המחרה מחזיק אחרי המדבר האמיתי, רק עניתי אחריו כמו הד או חיקוי; ומה אני בעצם אמרתי בחופזי? איזה כל אדם כוזב? מה בעצם לא בסדר בזה ? הרי מחצית מפסוקי תהלים מאלפים אותנו לא לסמוך על האדם, לא לסמוך על נדיבים, לשים מבטחנו בה', האם זה הרגע של הפקפוק באדם האחר, או הרגע של הפקפוק בי עצמי, באני שלי כאדם? האם זה הרגע של הבדידות האנושית בו יש כמיהה לחום לנחמה שבאים מהזולת, או אולי אין הכוונה לאדם האחר אלא לי כאדם? אולי זהו הרגע הקשה האובדני כמעט של התחושה שאני עצמי כוזב ואין טעם בחיים? ואז ההלל הוא הרגע של הצדקה מחודשת של הקיום: לא אמות כי אחיה ואספר
פרסום תגובה חדשה