חביבה פדיה

משבר אקדמי, כמו זה שעוברים מדעי הרוח, מופיע כאשר נוצר המתח הגבוה ביותר בין הידע הפועל מתוך פונקציה מוסדית ובין הכוח הצעיר העולה עם רצונות מחקריים חדשים, שאלות חדשות שבוערות על סדר היום וצרכים מודחקים זה עשורים של קבוצות מיעוט. דינמיקה זו יכולה להתרחש זמן מה בטרם תתגלה, אך היא נחשפת כמשבר בולט בנקודת השיא של חוסר הרלבנטיות של האקדמיה לתרבות הכללית ולמערכת החינוכית; המשבר הוא למעשה העדר סינכרון בין האקדמיה ובין השאלות הבוערות של הזמן. במקום סנכרון מתמיד של הידע מול שאלות השעה בארץ ובעולם, ומול חידושים ומהפיכות ידע ומהלכי ביקורת, ניצב כוח הסינכרון העיקרי מול מוקדי כוח, שליטה ושאיפות להגמוניה והנצחה עצמית.

הכוח היורד עושה ככל יכולתו כדי לעכב את הכוח העולה. כיוון שהכוח היורד הוא הידע שמתנהג כמוסד ומנסה להכחיש את ירידתו (=את קיפאון הידע הבלתי מתחדש) מתבטאת הירידה לעין כל בירידת המוסד עצמו. בהתאמה עם הליכי הידרדרות אלה מידרדר מצב הביקורת האקדמית והאינטלקטואלית בכלל. בנקודה זו נוצרת הצטלבות בין הצורך הדחוף ברפורמה של המוסד והמנגנון וברפורמה של הידע. מהפיכה עשויה לקרות כאשר הכוח העולה יחולל מאבק כפול: הן על רפורמת הידע והן על רפורמת המוסד.

הכחשת הצורך ברפורמה של הידע מגבה את הכחשת הצורך ברפורמה של המוסד ולהפך. במצב שקיים פער בולט בין סדר היום האינטלקטואלי של חוקרים חדשים ובין המגמות העומדות בראש מעייניהם של חוקרים ותיקים, נוצרת האצה של הליכי קנוניזציה וסיכום. הוואקום התרבותי מאיץ ייצור תרבותי של מפעלים הגמוניים שונים, שתכליתם לייצר קנוניזציה ומיתוג של קו אחד כאילו הוא קולו של הכלל. מרכזיותן של קרנות הון - כל אחת בעלת אידיאולוגיה משלה - בעיצוב סדרי יום של מוסדות חינוך שונים אף היא תומכת בתהליך מואץ זה.

לכל דור הזכות להירשם בזיכרון התרבותי עם אמירתו העצמית, גם אם יש בה גוון של הפיכה כלפי קודמיו, אולם אפשרות זו תלויה בכך שהבכירים לא יגיבו באופן שממנו משתמע כאילו ניחשו את הדור החדש עוד בטרם נולד. כך נוצר מרחב עמום החולש על הפער הבין-דורי ומנטרל אותו בהתמדה על ידי בליעתו וסיגול אמירותיו. תופעה זו, המתרחשת במגזרים שונים של האקדמיה, באה לידי ביטוי גם בכתבי עת האמורים לבטא יוצרים ואינטלקטואלים חוץ אקדמיים. אנשי האקדמיה והאינטלקטואלים הנכשלים במשימתם מהווים יחד מעין כלים השלובים.

וכך, התופעה של רה-אורגניזציה של הידע מתרחשת כיום בו זמנית גם באקדמיה בתחום מדעי הרוח וחקר היהדות, כגורם בולט שנתפש פעם כמוביל בתוכם, וגם בשדה הפתוח של ביקורת ספרות ובתחום חקר המזרח. זו רה-אורגניזציה בלתי מוצהרת המשבשת את הבנתן המדויקת של כרוניקת ההתרחשות במרחב הישראלי ואת עבודת הזיכרון, שהיא משימתם של מבקרי תרבות וחוקרים. הידלדלותה והעלמותה של ביקורת הביקורת תומכת בתהליך זה. המעילה של האינטלקטואלים והמבקרים, בחובתם לספק ביקורת מהותית, מחריפה את הפער וההשהיה של כוחות טובים או ניטרולם; המעילה בחובת הביקורת מתרחשת בו זמנית בשדה האקדמיה ובחלק משדות העיתונות.

המרחב הישראלי צפוף בפוליטיקה של זהויות. החברה הישראלית פועלת בהתאמה לשיח זהות ממדר החוזר לפעמים עד המאה ה-19. מישורים שונים של המחקר והחינוך בארץ התקבעו כבר לפני יותר מחמישים שנה בהתאמה לצורות מידור המרחב ובהתאמה לצורות הנתקים והבחירות בזהות יהודית-ישראלית על ציר הזיכרון והזמן. שיח מידורי זה בא לידי ביטוי הן בחבורות אינטלקטואלים ויוצרים והן באסכולות מחקריות. על ביקורת אמת מוטל למוטט את חומות החלוקה החברתית-פוליטית בין קבוצות יוצרים שונים, לארגן את תמונת היצירה התרבותית הכוללת ולקבוע קנה מידה לטיב ואיכות שהוא מעבר לקני המידה המיתוגיים הצרים. שיח זהות זה מחלחל גם למחקר ההיסטוריוגרפי תוך כדי הכחשת קיומו.

מהפיכה תתרחש כאשר תופנה המודעות של הכוחות המודרים, המושהים והמושעים לפתיחת שדות חדשים של מאבק וליצירת אלטרנטיבות ראויות אם בשדה של כתבי עת ובעיתונות ואם מן הפרירפריה ופולה במנגנון ובידע, ישכילו להציב אלטרנטיבה שתמוטט את הגמוניית המוסד והידע מתוך אומץ לדיון המקשר בין הבעיות הכלכליות לאלה החינוכיות והפוליטיות.

ראה אור במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב ראש השנה תש"ע.

במקביל ראה אור ראיון בנושא הסליחה בעיתון מעריב, מוסף סגנון ופנאי. לצפייה לחץ כאן.