בסוף השנה מתכנס חזרה הזמן אל תוך העל זמן. השינה היא הכרחית לצורך ההתגלמות מחדש. הלילה הגדול שבין שנה לשנה מכנס לתוכו את הכל, ואז בא החיתוך מחדש, הנסירה. עשרה ימים הכוללים את ראש השנה ויום הכיפורים שבקצוות. החיתוך הוא צורה חדשה של קביעת שפה והתגלמות לתוך השנה החדשה.
"הדברים חוזרים בזמנם בכל השנה למציאות הראשונה"
בתשרי נברא העולם - אם כך החזרה בראש השנה היא חזרה אל הקדמות אל המקור אל השורש.
זו מעין חזרה למצב של עיבור, של היות טמון בתוך ההריון: "היום הרת עולם".
ביום אחד כל השנה שחלפה הופכת לדף אחד שנהפך בלוח השנה, היא הופכת לרגע אחד של שינה, מסתיימת, שינה ממין אחר חורגת מן השינה הרגילה של: "כי רוב בני האדם ישנים את ימיהם".
שנה- שינה - ויפל אלהים תרדמה על האדם. יש מסך שחוצץ בין השנה שעברה לבין השנה הבאה. השינה היא המסך בין שנה לשנה.
ביום זה אי שם אי אז נבראנו כאילו ביום זה עצמו שנבראנו נפלה תרדמה על הכרתנו אנו מקופלים כעובר. תחושת החידתיות של העתיד מתחדדת. החרדה עולה "מבטן שאול שיוועתי".
ימים עומדים להם לפעמים כחרוזים פזורים או לפעמים נדבקים זה לזה כעיסת פלסטלינה אז איך ליצור את רגע החריזה בין שנה לשנה.
הזמן הגדול והזמן הקטן עומדים אחד ליד השני מתקוטטים.
במקום השינה השחוקה הקטנה שינת הימים העוברים בלא תודעה - אפשר להיכנס אל השינה הגדולה.
הרפייה מנוחה שלווה. לא מירדף. לא ציפייה. שקיעה עמוק אל תוך כוונות הלב הגדולות החלומות והתקוות של הזמן הגדול מעצמו אל עצמו.
הוראת הדרך העולה מתוך הדברים עצמם:
הפילו תרדמה על עצמכם מתוך החושך העמוק של מסתרי התודעה שבהם עצמם גלומה נקודת ההארה.
אחרי ההרפייה העמוקה שבה את-אתה נרדמים אל תוך הזמן הגדול, פקחו עיניים ברגע מפוייס.
שוב התודעה נחה בתוך עצמה.
זו גם כוונת תקיעת השופר הפשוטה, להתפשטות הגשמיות היא שואפת, לרגע של דבקות מוחלטת.
הרת עולם.
עיבור בלב הדברים.
עכשו באה הנסירה. פירוק לגורמים. פירוק לימים. כמו שאדם הראשון חולק לשניים תוך כדי שנתו וכשהתעורר ראה לפניו את עצם מעצמיו כך ראש השנה הוא נפילת שינה על התודעה לצורך נסירה החרפת תחושת האני החצוי לצורך התחברות ודרך חדשה.
בפירוק מתפרק "אלף" מ"דם": האלוהי מן הגשמי, הנפש מן הדם ושואף להיות מצורף מחדש.
בנסירה, שהיא הנפילה במנהרת הזמן מן העל תודעה אל תודעת היום יום, נברר למה נתאווה בנקודת השורש.
הנסירה עשויה להיות הפרדה של חסד ודין. ימין ושמאל. זכרי ונקבי. אבל גם: בירורים של מנוחה ועבודה, אחיזה והרפייה, יצירה ואקדמיה, גשמיות והתפשטות הגשמיות, עצב ושמחה, סבל ורפואה, עבודה ומשפחה, נתינה וקבלה, עוד ועוד הפרדות לצורך סינתיזות חדשות. הרגע של ההפרדה הוא רגע של אומץ כי תמיד בבידול המרכיבים יכולות לצמוח החלטות של פרידה לתמיד ממשהו ... ממישהו...
כל ההארה של השנה הבאה כמו ישנה היא בתוך רגע אחד של חושך ואפלה. זהו הרגע הזה היחיד שבו הזמן הוא קיר וצריך לפרוץ בו דלת.
לפעמים צריך להתחכם ולבוא עם מפתח גנבים. להיגנב מעצמך. להגיע עם ארגז כלי עבודה. הדלת - שער הפח והפחד - היא בתוך עצמך. אתה מוציא את המסור ומתחיל לנסר.
האויר מצטלצל, ציפורים שורקות חולפות ומצקצקות כמנסרות באויר רקיעים מתגבהים והתוכי גם הוא מתחיל לקדוח במוח.
וגם אל איש ישיג גבול כשאדם מתעמק בהריון נפשו הלא נולדת. כואב את עיבורו המתמיד.
כמה קשה למשוך שוב את עצמנו אלינו מתוך הדברים אם התרגלנו לדרכים ושפות וכלים שאינם ניתנים עוד להפרדה ממהותנו. כמה כואבת מעין התפשטות הגשמיות הזו.
עוד רגע בתוך התקיעה הפשוטה. בתוך השינה. בטרם נשלח את ידנו אל המסור. אנו חומלים על עצמנו לרגע אולי גם פה נאמר ידך אל תשלח. אבל לא... החיתוך ייעשה.
הנסירה המודעת אינה דומה לשבירה, לעיתים היא "חוסכת" אותה. זהו בירור ממין אחר.
יום יום ... יום יום... יום יום....
בראש השנה בגלל חזרת הדברים לקדמותם, בגלל אותו רגע שהכל חבוי, בגלל החזרה למצב החביון וה"כסה" יש לפעמים עצבות, חרדה. ריטואלים ומנהגים שלא לישון כל ראש השנה התפתחו כתינגודת לכך כביכול. אותו פחד מן השינה העמוקה. הדורמיטא שיש בה טעם מיתה.
ההתאספות אל המקור יוצרת גם רגע של דין. אפשר שנשוב וניגלה ואפשר שלא. הכל מצומצם. הנסירה שבה ומחלקת את האורות של השפה שהצטמצמו, כמו דרך מינסרה מתפרצים האורות ושבים להזדרח.
נהפוך את השינה ליקיצה. ואת חרדת ההתחלה נמיר לשורש השמחה.
פרסום תגובה חדשה