חביבה פדיה

יש שנים שמגיעים לראש השנה עמוסים בזמן אלול מבהיק. יום ליום מצטבר בסליחות תחנונים השכמות עת אילת השחר המהבהבת, היטהרות, מעשים טובים, הגיגים קודחים הנכתבים ביומן כוונות גדולות לשנה הבאה. יש שנים שמגיעים לראש השנה כמו ריקים, חסרי מטען, אלול לא הצליח להתבחן מן החודשים שקדמו לו. ריקות כבדה. מין כבדות שלא מתרוממת מעל פני האדמה.

לא מתכוננים, לא מכינים, ואף על פי כן משהו סופר את הימים עדיין ומחשב: שבועיים, שבוע, שלושה ימים לפני ראש השנה, יום ...

לא התכוננו באלול אבל שנה שאנחנו נמצאים בתוך התהליך הזה של ימים קשים ולילות עכורים. את נפשנו נתנו בעבור אחרים והתרוקנו. הסליחות שלא נסלחו לנו כל השנה אינן מעלות עוד דמעות בעינינו. אנו סולחים למי שלא מבקש את סליחתנו. עבדנו עבודתנו בגשמיות לעיתים ביותר כוונה ולעיתים בפחות.

הנני העני ממעש.

היו לנו ימים שהם תפילות עכשו אנו מבקשים תפילות שהם ימים.

בהתחבר מחרוזת שנה לשנה לא תמיד עלינו להגיש את המלא אל המלא. לעיתים נוכל להגיש את הכלים הריקים אל הבאר המלאה, מותר לנו לבוא ריקים וחבוטים וחבולים ולהושיט את השפתיים הסדוקות אל מי הישועה. אל הבאר המוזגת לנו משפעה ומסיעה אותנו הלאה לו יהי. הימים הקדושים לא רק מצפים שנבוא אליהם אלא הם באים אלינו כמו מקום קדוש הם עומדים ומחכים לנו. כמו מקוה ימים.

לא הצלחנו להתחדש מבפנים אנו מתוודים בלב מורתח. וקול, כמו אלישע לאישה אחת מבני הנביאים, עונה לנשמה:

"לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכינייכי כלים ריקים אל תמעיטי" - יש זמן לשאול כלים מן החוץ, למצוא שפה בשירים ובתפילות חופשיות

"ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי" - יש זמן שההתחדשות תבוא מתוך הריקות הגמורה, הכלים השאולים, לא להיוואש מן התקווה אל רגע הסעת המלא

בהגיענו ריקים יש בנו מריקות השופר. אין בנו כלום. לא אותיות חדשות ולא ניגון. לא שפה ולא דיבור.

אנו שבורים. נהיה נא פשוטים.

כל כך הרבה פעמים ימים ושנים כיוונו בזמן תקיעת השופר בחשבנו על הגניחה והיבבה והאנחה ותלינו בהם משמעויות של חטא ותיקון.

עכשו נתבונן על השברים במשמעות של סבל ורפואה. שברים כי רסיסי רסיסים אנו,

הפעם נבוא נא פשוטים. פשוטים נבוא כי שבורים אנו ואלה הם השברים. אם אלמים אנו מדוע לא נסלח לעצמנו ששפה לא נמצאה לנו הנה ידו הפשוטה אלינו היא פשוטה באשר היא מקבלת  היא פשוטה באשר היא רפוייה, באשר היא נותנת כשהיא פתוחה, ללא כל מאמץ

אם ריקים אנו גם שופר מלא בחול לא יתקע. אם שבורים אנו לב לא שבור לא ידע להקל על שבר זולתו, אם שבורים אנו לא נדע להאזין לגניחה ולאנחה וליבבה ללא שבר זה,

כשאנו ריקים אל נתעצם במאמצינו להתמלא לחשוב ולסבור ולתפוס, אלא נתאמץ להיות ריקים עוד יותר ריקים כליל ריקים עד כדי להכיל מחדש את מה שיזרום מעצמו אלינו.

עד יערה עלינו רוח מרום

לא רוחנו תנשוף אלא רוח הקודש

איננו רוצים לדבר רק לבכות על ריחוקנו מן העצמות ומן המהות.

בתקיעה הפשוטה נמסור עצמנו עד תום במסירות נפש לרצון הפשוט, לשעה שבה נהיה בתוך הדברים והדברים בתוכינו לטוב לחסד ולרחמים, ובתרועה המיבבת ובשברים המתפרקים נחזור לעצמנו ונבכה על אי ההבנות הקשות המלוות את כוונותינו הטובות, על ששבורים אנו חסרי שפה וכלינו הריקים שאולים הם עמדנו ואנו חוזרים אליהם בזחילה, למרות רגעי הדבקות באינסוף הגורף בעיצומה של התקיעה הפשוטה, כדי להמשיך למרות הכל לאסוף ולהיות ולחיות ברווחים שבין שבר לשבר בתקווה לשרשר אותם למנגינה אחת של תרועה.