ישנם אותם ימים בהם לאחר שעבדת שבועות על הכנת הרצאה אתה מגיע לפתיחה של כנס במקום מכובד ויוקרתי. ישנם אותם ימים שבהם לאחר יום עבודה רגיל עייף ומתיש אתה נזכר שהתחייבת לערב ספרותי באיזה מקום שדי רחוק מהבית שלך שבו אתה רוצה להתרגע מעט כרגע למשל "בית מיכל" ברחובות.
הכל אבוד מהרגע הראשון - אתה מאחר לקבלת הפנים עם הנשיא בגלל שהתעכבת בפואייה בשיחה עם יאנוש, מנהל פסטיבל למוזיקה יהודית מפולין, נכנס עייף רעב ומותש לאולם שאורותיו חשוכים ושומרי בטחון עומדים מסביבו גודרים אותו, הדיבורים והברכות הולכים להיות ארוכים. מיואש אתה מתגנב בחזרה החוצה וקונה בייגלה.
מתרווח בכסא האדום המרופד אתה מבין שחששותיך אתמול היו מוצדקים. מעולם לא ראית כנס אקדמי או פוליטי שהפוליטיקאים עמדו בלוח הזמנים של 3 דקות ברכה, למרות כל הבטחותיו הנרגשות של מארגן הכנס. בשביל זה צריך מפיק קשוח כמו שהביא ניצן זעירא בערב בהיכל התרבות, איש לא עבר את 3 הדקות שלו. למה באקדמיה לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. זה נורא מאתגר לעמוד בלוח זמנים.
הברכות הופכות להרצאות: נשיאים וראשי ערים עד שסוף סוף מגיע תור שני המרצים שנתבקשו להכין חצי שעה [!] של דברי טעם מאתגרים, אתה אחד משני המרצים והנושא שניתן לך היה: הקשב כמעשה יצירה בחינוך.
את הליריקה - כמה אירוני - הגדרת כמתבססת על קשב עמוק של המחנך בו בזמן שהוא מדבר.
אורח הכבוד החשוב מחוץ לארץ שעולה לפניך מדקלם באופן מיומן ומוצלח הרצאה מתורגלת היטב, אתה הולך ושוקע בכסא. כשמגיע תורך כולם שחוקים אתה חש בזאת היטב. אתה אחרון. אתה הזנב.
זנב אוהבים לחתוך.
חושך באולם. מה זה כאן קולנוע. קולות נעים בכסאות אתה מסנוור. כולם עוזבים. האורחים מחוץ לארץ יושבים בנימוס. זה חונק בגרון הכנת הרבה. אתה מתבלבל ומאבד את יכולת ההרצאה בעל פה שאופיינית לך.
אתה מדבר על קשב ויש רעש עצום קהל.
אפילו המארגנים והמזמינים שהזמינו אותך ברוב התכוונות, עומדים ומשוחחים עם אורח הכבוד. מפרגנים לו על הרצאתו.
כשאתה עומד שם על הבמה מסונוור כמו שועל בר שנלכד בפנסי המכונית אתה מאבד אוריינטציה, הופך לנצוד ברשת הרע
ש, אתה קולט שאתה לא אתה. שזו את: אשה ממזרח, מרוחניות יהודית, מחינוך מיילד, מפריפריה, שמתאמצת לדבר על קשב בפני חירשים, נראית כמו מוקיון שעושה תנועות נלעגות בפיו. גם לא סר בריטי. בסה"כ איש רוח שמנסה זה זמן רב לשכנע ברלוונטיות של רעיונותיו לרפורמה חינוכית אך לשווא. ופתאום הזמינו אותו לכנס וחשב שהנה זה הוא זה. ההכרה ברעיון הולכת לבוא וחבל לו על כל מה שהכין כדי לשכנע.
חשבת שזה קיצור הדרך שיעזור לך לעומת כל ההתיהרות של שרת החינוך לשעבר שאפילו לא הגיבה למכתביך.
אומלל אתה רואה את היו"ר מגיח אליך מתוך החשיכה, אבל עברה רק רבע שעה אתה חושב, כן אבל היא ארוכה לקהל כמו נצח.
ועל זה שיש שני סוגי מורים דיברנו? הסוג הנפלא והסוג המסוייט, זה שדומה בכל לכיתה שהיא סיוט של מורה מתחיל, מסטיקים פתקאות והתלחשויות וכסאות זזים ללא סוף.
היו"ר מתקרב אליך, רגע הכנתי משהו יפה לסיום, אתה אומר להם את שורת הסיום חנוקה למדי בגרונך, ובאותו זמן מתאפק מלצעוק את כל מה שעובר בלחישה מתחת לסף התודעה: למה שמתם דווקא אותי בסוף - אם האורח המכובד היה בסוף הקהל היה נאלץ לשים ברקסים להתאפק, הוא היה מוכרח אז שלא לזרוק בפרצופי שאני לא רלוונטית למשחקי הכוח של הכנס הזה: "שאני כאן אשה / שאני כאן שונה / אשרי דבדמותה נבראו יצירותיה".
טוב שבדרך בחושך באוטו אפשר לשמוע מוזיקה ולאכול פיתה עם טחינה נוזלת, ואז להתקשר למארגן ולהגיד שאני מתוסכלת, שזה שוב הרבה פחות ממה שהיית רוצה לומר כלומר: שאתה כועס, זועם מהאירגון הכושל, אבל זה לא אתה. זה את. ואת שותקת.
בערב אחר לגמרי אתה מגיע ל"בית מיכל", שמעוצב נפלא באדום לבן, ושועי רז בהומאז' נפלא כותב קטע על
חתולי רחובות וחתולי עכברה, ויוסי סוכרי בעל איכות וסגוליות כתיבה מהנפלאות ביותר בארץ, שמשלב עוצמות רגשיות ומבע הגותי משוחח איתך מדבר לעצמו לקהל על עצמו ועליך פונה בשאלה וחוזר למונולוגים קצרים. הקהל טעון דרוך בקשב. לא הכנת כלום. הגעת עייף ויצאת רענן.
אתה יוצא על המרפסת ממול פרוש דגל צהוב יחי אדוננו המלך המשיח. מחשבתך טועה למוסיקה של חב"ד, נזכרת ביאנוש ובקשב של הפולני ליהודי שנעדר עתה מפולין, ומסתבכת לרגע.
בדרך חזור מתוך התחשבות -11 כמעט בלילה - סידרו לך מונית לבאר שבע; מתקשרים להזכיר לך: את מקריאה שיר היום בבימת שיר. אתה מבקש מהנהג לפתוח את קול המוזיקה. צלילים כבדים משתפכים נוראיים הצ'לו חורק דכאוני עולה ויורד כמו מסור, מדלגים על הפינה שלך, מתברר שהנהג כבד שמיעה כל פעם שאתה מבקש ממנו להנמיך הוא שואג מעבר לגבו: את לא שומעת. ומעלה את הווליום. אני עומדת להתחרש. הרעש מכניס אותי למצוקה, אני מתקרבת למושבו וכמעט צועקת אתה יכול לסגור את הרדיו. מבהלה הוא כמעט נכנס בגדר המפרידה.
אני נזרקת חזרה לרעש באולם הכנסים, אנשים הגבירו שם ווליום של עצמם, רצו לשמוע את עצמם חוזר אליהם מדיבורי הפוליטקאים, סנאטורים, אורחים חשובים, וכשלא שמעו דרכי את עצמם חוזר אליהם איבדו ענין. חבל שלא כיביתי את עצמי ברגע שהפכתי לרדיו שסתם פתוח.
אחד העם (לא נבדק) | ג', 06/16/2009 - 18:19
- השב לתגובה זו
»חביבה פדיה | ד', 06/17/2009 - 07:04
תודה לך.
- השב לתגובה זו
»אסתי (לא נבדק) | ו', 06/05/2009 - 06:02
- השב לתגובה זו
»חביבה פדיה | ו', 06/05/2009 - 07:49
לאסתי
ברגעים האלה העצובים- מצחיקים בהתחלה אתה רק מזדהה עם האומללות והרגש שנעשה לך עוול, אבל אז תוך זמן מגיע הרגע של השחרור, ההוויה העצובה, הלכודה לרגע בתוך עצמה הפכה לסיפור שמשעשע קודם כל אותך. צחקתי כל הדרך הביתה מבית מיכל, איך שנכנסתי סיפרתי על הנהג לבני משפחתי צחקתי על עצמי. ולמחרת קלטתי שפתאום השתחררתי מהמלנכוליה של האירוע המכובד, זאת שעוד שרדה בי
- השב לתגובה זו
»אביחי (לא נבדק) | ה', 06/04/2009 - 19:23
- השב לתגובה זו
»חביבה פדיה | ו', 06/05/2009 - 07:39
לאביחי, כן, בסוף מאירועי הזרות כל מה שנשאר הוא זיכרון של עצמך כנקודה. צמצום שלילי: החושך, הרעש, הבייגלה, הפרצוף המגיח, הפיות הפעורים בדיבורים ובמסטיקים, רחש שומרי הבטחון. לעומת זאת באירועי ההכלה, צמצום חיובי: אתה כאילו לא זוכר את עצמך באותו רגע, זכית לשכחה מאושרת, משאת הנפש של יחסי התן-קח הלא פורמליים, המהותיים יותר,הנוגעים בלב ההוויה.
- השב לתגובה זו
»פרסום תגובה חדשה