חביבה פדיה

קראתי בענין רב ובהתרגשות את הספר "עין החתול". קריאת הספר התרחשה זמן קצר לאחר שהחתול האהוב שלנו, גבר, יצא לילה אחד להרחיב את הטריטוריה שלו, ונדרס באכזריות כמה מטרים מפתח ביתו/ביתנו. אנחנו עדיין שרויים בעצב עמוק, ואעיז להגיד אפילו אבל. גבר, חתול רחוב שאימץ אותנו בהיותו כבן כשבועיים, לאחר שננטש על ידי אימו, גרם לשינוי עמוק בתודעה ובהוויה שלנו, ואנו לא הצלחנו למנוע את מותו. הקירבה האינטימית עם החתול האינטיליגנטי, לימדה אותנו, את כל בני המשפחה, להבין, להעריץ ולאהוב את החתולים כולם, אשר קיבלו פתאום אישיות והפכו מכלל לאוסף של פרטים יחודיים. אך יותר משלמדנו על חתולים, למדנו על עצמנו. ומאז אני מוקף בחתולים, בבית, במשרד וברחוב.

הספר מצא הד בליבי בשל כושרה של המחברת לבטא במילים מדוייקות את מה שאני מרגיש כלפי בעלי חיים. תיאוריה הם שילוב של טקסט ספרותי, פיוטי, מאניש (מלשון האנשה), עם כעין תצפיות ומחקר אנליטי בהתנהגות בעלי חיים ואדם. גודל הרוח והחמלה נוגעים ללב.

גם תיאור העיר באר שבע ותושביה מרגש. נקלעתי לבאר שבע לראשונה כחייל, כמו צעירים רבים, השוהים במחנות הצבא בסביבתה, או חולפים דרכה בדרכם למקום אחר, עוצרים לרגע בין אוטובוס להסעה, בין פחית קולה לפיתה שמנונית. מאחר שבמסגרת עבודתי אני שוהה ומשוטט בדרום כבר שנים רבות, אני עוקב אחר התפתחות (או אולי נסיגת) העיר הזו, כמייצגת את הדרום ואת הפריפריה ואת החברה הישראלית בכלל.  חדירתה של מחברת הספר אל מהות העיר ואנשיה מעמיקה וכואבת, כאילו נעשתה בסכין מנתחים, חושפת את התנתקותנו מן הטבע, מן המדבר, מן החי והצומח, ומן החלש והשונה בקרבנו. בפסיפס האנושי המתואר בלטו בהעדרם הבדואים, שחשיבותם רבה בהבנת רוח העיר הזו וסביבותיה. אולי לא רצתה המחברת להרחיב את היריעה לכיוון זה.

קטונתי מלשפוט את הרובד הקבלי, חסידי, יהודי בספר, בשל מגבלותי בתחומים אלה. אך יכלתי להתרשם מעומק הידיעה, עושר השפה ורוחב המחשבה.

יישר כח ותודה.

אורי רוזנברג, רחובות