חביבה פדיה

האנציקלופדיה החדשה לזמן יהודי מלא

זמן יהודי מלא הוא זמן שמסוגל להכיל בתוכו את כל ההיסטוריות היהודיות. הווי אומר, ההיסטוריה של כלכ גלות וגלות בפני עצמה; ההיסטוריה של יהדות ארצות האסלאם; ההיסטוריה של היהדות הדתית והחרדית. "זמן יהודי מלא" הוא זמן שמן ההווה שלו ניתן לשוב לכל עבר שהוא, מנקודת מוצא לדיון בהיסטוריה היהודית. המודרניות היא צורה של כרונולוגיה, שלעתים נלווים אליה מאפיינים כאלה ולעתים אחרים, אך איננה בית שבתוכו מתגוררים אחדים וממנו מדירים אחרים. עכשיו אתייחס בכמה מלים להיסטוריות הדורשות התייחסות מתקנת.

חקר יהדות האסלאם עוצב בזיקה לתפיסת יהודי המזרח ובזיקה כוללת לבעיות ולמאפיינים של לימודי היהדות בכלל. כך נוצרה מערכת יחסים מעניינת מאוד על פיה ההיסטוריה היהודית של המערב היא ההיסטוריה של תרבות טקסטואלית מפוארת ואילו ההיסטוריה של המזרח היא היסטוריה התנהגותית הנחקרת בצורה דלה למדי. כחלק מחסך זה ובאופן מפתיע, אך לא מפתיע מדי אלא אולי דווקא צפוי למדי, חקר המערכות ההתנהגותיות של יהדות אירופה עודו בחיתוליו.
מכונני חקר מדעי היהדות באקדמיות בארץ, הרצופים לתרבות עצמם, בהישענם על המסורת התרבותית-טקסטואלית המפוארת של יהדות המערב, ובהתאמה מוחלטת עם האורתודוקסיה האשכנזית לגווניה מזו החרדית ועד זו הציונית-דתית -  לא חיפשו קריטריונים לתיאור יהדות המזרח מתוך פארה שלה עצמה, אלא התבוננו עליה מבחוץ כמי שמתבונן בחיה, בחפץ או בצעצוע; אי לכך הדיון במזרחיות הוא דיון באוסף מרכיבי שפת התנהגות וחיים: לבוש, אוכל, להג וכו'.
הדיו של מרחב בין דתי ובין תרבותי, שבו לקחו חלק יהודים ומוסלמים, קיימים בתוך המסורת הטקסטואלית העשירה של יהדות ארצות האסלאם. אולם התקבעות מדעי היהדות בארץ הפכה את ההדים והקולות האלה לבלתי-רלוונטיים, על ידי מיצובם לתוך נישת פולקלור ומבט מוזיאלי.  לשיח החדש על המזרחיות, שנקודת הייחוס שלו הוא השיח הקולוניאליסטי, יש כלים אנאליטיים מורכבים, אך הוא סובל בעצמו מחסך בתחום התכנים הייצוגיים של יהדות ארצות האסלאם וכמו מבלי משים מתחיל כהווה חסר היסטוריה.  

השיח הסוציולוגי והשיח ההיסטורי-תרבותי עשויים להיות משלימים ולצאת נשכרים זה מזה.

לאחר שחלפה שעתה ההיסטורית של ההפקעה מן ההיסטוריה, הפקעה שפעימתה הייתה כפעימת דור – חמישים שנה – ומבנים בוטים וישירים של הפלייה או הדרה אינם עוד מתקבלים במרחב הישראלי, עדיין חולש על המרחב הכללי ה"מובן מאליו", שהותיר אחריו ההעדר הזה; ההעדר עדיין מיוצג בספרי היסטוריה, כמו במערכת מוסדות חינוך, במצב בפריפריה, ובכלל בקודים הלגיטימיים של התרבות.

הדבר המפתיע הוא שבעצם הציפייה לתיקון ולרפורמה כוללת בהבניה מתוקנת ומחודשת של ההיסטוריה של היהדות כחברה, קהילה, דת, תרבות וחילוניות יצאה לאור אנציקלופדיה המכונה "זמן יהודי חדש" – הערוכה במבנה הטיפוסי של האני החצוי. עין נרקיסיסטית של האדם החד ממדי השבוי בתיאור הגנאולוגיה שלו, ומדיר היסטוריות שלמות החוצה תוך כדי שהוא מעיד על עצמו עד כמה הוא חסר הבנה מלאה של המודרניזם היהודי. להמשך הדיון במגבלותיה של גישה זו ראו מאמרו המצורף של דוד סורוצקין.
ההעדר עדיין מוסיף ומכשיל ממדים חיים ומתהווים בחברה הישראלית. משום כך, לא נחוצה רק הצעת פרספקטיבה אחרת ונוספת לחקר המזרחיות בארץ, ופרספקטיבה היסטורית תרבותית של היהדות, אלא הגיע הזמן להציע קונסטרוקציות חדשות באופן מהותי. אם כל זה אינו מתאפשר בתחום מכונים, מפעלים ואנציקלופדיות עתירות תקציב, נעשה זאת באמצעים דמוקרטיים ועממיים.

אנו קוראים לפתיחת הדיון במרחב היהדות בארצות האסלאם ומיפויו. המזרח יהיה הזרז והקטליזטור, אולם זו תהיה אנציקלופדיה לזמן יהודי מלא. שלד המבנה של האנציקלופדיה ישרטט מפה של פרמטרים הנחוצים לשם דיון מחדש בהיסטוריה של יהדות האסלאם, בזיקה לאנליזת "עכשיו" ואנליזת "פערים" בייצוג ובהבניה של התרבות הישראלית העכשווית. המיפוי ייעשה בהתייחס לפרמטרים של מבנים קהילתיים, סובלנות, דת וחילון, אסטטיקה של תרבות חזותית קולית וליטראלית, דגמים של חברה, דגמים של בתי כנסת ולמדנות, ומעמד האישה.

מפתחי האנציקלופדיה והעורכים הראשיים פרופ' חביבה פדיה, ד"ר דוד סורוצקין ורפרם חדד.