חביבה פדיה

בכל טקסט, אפילו תעמוד בבסיסו הצהרת הכוונות המצוינת ביותר - יש משהו מת.  גדולי המורים והפילוסופים, ובעצם כולנו, מתלבטים בשאלה איך הופכים את הטקסט הכתוב לטקסט מתחדש, לטקסט רלוונטי. למעשה, גם במסורת היהודית הדברים המרכזיים ביותר הם טקסט ופרשנותו. במובן מסוים, המסורת הפרשנית והדרשנית של היהדות משקפת את הצורך לתאם את הטקסט להווה (לא אעסוק כאן  בשאלה האם זה מתרחש באופן שנראה לנו או לא).  גם בתורת המשפט אי אפשר להסתפק רק בטקסט הכתוב, התהוותה הרלוונטיות שלה כרוכים בפרשנותה .

לכן, כאשר מסתכלים על הטקסט של חזון המכללה, בו כתוב "המעגל האוניברסאלי", "המעגל היהודי", "המעגל הציוני" - הכל נראה מצוין, אך האתגר העיקרי הוא בעדכונן של ההכרזות הטובות האלה ובביטוין במעשה  שמוציא את כולן את הפועל. הלא אין שום טקסט חינוכי שנכתב לפני מספר עשרות שנים שלא ידרוש עדכון, לאו דווקא בהכרזה עצמה -  אלא בפרקטיקות שיובילו להגשמתו. והפרקטיקות משתנות בגלל שהאנשים משתנים, ומתחוללות כל העת תנודות תרבותיות.

חינוך עדכני  הוא צורה מסוימת של עדכון הפרקטיקות וסנכרון מסוים בין מה שאתה רוצה להגיע אליו לבין איך שאתה עושה את זה.

נוכח הטקסט של חזון המכללה של סמינר הקיבוצים מה שעומד על הפרק הוא  בעצם הצורך ללבן את השאלה של יהדות ישראליות וציונות, ולהבין היכן ישנן אפשרויות או הזדמנויות לתיקון, רביזיה, רפורמה או איך שלא נקרא לזה.

 יש גם לבדוק אם והיכן יש פער בין הניסוח התיאורטי לביצוע; אולי המעגל הישראלי בלע את כל המעגלים? ומהו ישראלי? אם פעם כור ההיתוך היה הכלי המייצר את ה"ישראלי" הרי שיש היום לעדכן גם את הפרקסיס עצמו.           

אנחנו  יודעים שהשקפתה של הציונות הייתה קשורה למעין מערכת של חלוקת עבודה מאוד ברורה בין יהדות וישראליות, שנבעה מתוך התקווה ליצירת "אדם חדש" ומתוך שלילת הגלות.

 שלילת הגלות היא אולי בראש ובראשונה  סוג מסוים של חתירה לשפה אחת - חתירה שנדונה לכישלון מאוד חמור. כאשר אנשי מגדל בבל אומרים "נעשה לנו שם אחד ושפה אחת" -  יש במעשיהם משהו מההיבריס. בשאיפה הזאת אל האחידות יש את הסיכון המסוים של "אני ואפסי עוד" - ואילו  דווקא האוניברסליות כממד העל של האנושי - טמונה ביכולת להכיל את האפשרויות ואת השפות השונות.

נושא השפות הוא  מרכזי כיוון שאנחנו עוסקים בישראל שהיא מדינת הגירה, לצד המשמעות של חגיגת שנת השישים. ביובל השישים אני בעיקר רואה מבנה פרדיגמתי  של שלושה דורות - שכן  שישים שנים הם בדיוק הזמן של שלושה דורות: עשרים שנים הם הזמן הממוצע בו הורים מגדלים בן, זהו הזמן המינימאלי בו יכול להיווצר הפער בין הורים לילדים,  הפער בהבנות בתפיסות וכו'. לכן עתה, לקראת יובל השישים, מדינת ישראל והעם היהודי שבמדינת ישראל נמצאים בנקודת הרוויה של הפרדיגמה הבין דורית של שלושה דורות. זוהי הנקודה האופטימאלית לדיון בסוגיה של זיכרון ושכחה, ובפרט זיכרון ושכחה בשפות.

אנסה עתה לשרטט כמה מודלים של זיכרון ושכחה בתרבות הישראלית, ולהראות שישנם תהליכים מסוימים של גרירה לנקודת האפס שאולי קרו בעל כורחם. בימינו ישנם אנשים שמעוניינים להציף יותר את מי התהום  של הזיכרון, והשאלה הגדולה היא איך לטפל בזה נכון, כי אנחנו לא רוצים להיות עבדי זיכרון, אך  גם איננו רוצים בשכחה מוחלטת. כלומר, השאלה הגדולה היא איך להגיע לאיזונים הנכונים בין הווה בריא לעבר ולעתיד.

הדינימקות האלה פועלות בכל החתכים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית.  היישום התוכני שלהם הוא שונה, אבל ההיבט הסטרוקטוראלי הפרדיגמטי שלהם, ברמה המבנית, קיים בכל הקבוצות. זה קיים בחברה הקיבוצית, בקרב ניצולי השואה ובקרב בני הדור השני והשלישי, בקרב המזרחים, אצל האנשים שעוברים תהליכים של התחרד"לותם (חרד"ל - ראשי תיבות של חרדות דתית לאומית). כיום, מתרחש דיאלוג בין הדור השלישי לבין הדור הראשון: הדורות הצעירים עסוקים עתה יותר בשאלה של הסבא מאשר של האבא. אפשר לזהות את השתיקה של האמצע: ישנה תקופה של תווך שהוא מצד אחד מאוד נוקשה, אבל מצד שני הוא לא מספק תשובות ויש בו בעייתיות מסוימת.

בתבנית של דור ראשון, דור שני ודור שלישי יש מבנה מסוים שאופייני יותר ליהודים שבאו מאירופה, שרבים מהם היו המכוננים של המעשה החלוצי בארץ. בדרך כלל, במבנה הזה הדור הראשון שומר עדיין על זיקה לשפות ולידע, אותם הוא כביכול מוחק בתוך ההווה שלו, אבל הם בעצם מהווים את הדינמו העלום של העשייה שלהם. הדור השני חווה כבר את המצב שבו זה כבר לא נוכח, ואילו בדור השלישי יכול להתרחש משבר זהות.

 אם להשתמש ולעדכן  את ההגדרה של אריקסון, שאני מוצאת אותה רלוונטית לענייננו,  משבר זהות הוא מצב בו יש אי-תואם עמוק בין הזהות הפנימית לזהות הקולקטיבית. התובנה הזאת של אריקסון ושל העמיתים שלו בבית חולים "מאונט סיני" מאוד מעניינת. היא עלתה  מתוך הטיפול בחיילים במלחמת העולם השנייה שאיבדו מוטיבציה להילחם  ולא הצליחו להגדיר אותם כסובלים מהלם קרב או להצביע על פגיעה משמעותית אחרת. אז ניסו למצוא איזושהי הגדרת ביניים והעלו את התובנה בדבר משבר זהות. אני לא רוצה להגיד שאנחנו כולנו חברת טראומטית - זו תהיה אמירה מאוד גורפת ומוגזמת. אולם בדיקה של תהליכים בחברה הישראלית לאור משברי זהות או מצבי הלם מסוימים עשוייה להיות פורייה.

אני משתמשת כאן במושג שפה בטווח רחב של משמעויות: שפה כסוג של אסטתיקה, שפה במובנה הדו לשוני הרלוונטית לחברת הגירה בה נע המהגר בין שפת התרבות לשפת אם, שפה בחברה דו לאומית במהותה במידה כזו או אחרת של קבלה והכחשה (ערבים ויהודים), שפה כממד עומק של הזיכרון שם נעולות שפות רבות של טקסים יהודים, שפה כאוצר מחוות לא מילוליות, שפה בטווח של שפות לא ורבאליות העומד כשפת משנה לתרבות הורבאלית.

בעקרון אני חותרת ליצוג מלא יותר של שפות הן במרחב הישראלי והן בפרקטיקות חינוכיות, ברמה של המרחב זהו הבסיס לסובלנות מתוך עומק ולא מתוך השטחת זהות, ממקום יורת שמח ועשיר של ההוויה הישראלית, ברמה של הפרקסיס החינוכי מדובר הן בלימוד שפות ממש כבסיס לסובלנות והן בהרחבת העיבוד המובנה של שימוש בשפות לא מילוליות כבסיס לסיוע לחברות אילמות ו / או / נחותות יותר במרחב לבטא את עצמן ולא רק לבטא אלא גם להשפיע.

לדובב את הריבוי השפות משמעו להפחית אלם להפחית אלימות אפשר להוסיף העלם, שכן זה לא מיקרי שמונחים אלה מסתובבים סביב אותו שורש וסביב לו  בשפה העברית. למעשה השתתה של שפה מונוליתית, כמו כל הדחקה, מסתכנת באלימות או במשברים.

  יצירה - כל יצירה נזונה מן האפשרות לנוע בין השפות, השפות הן למעשה צורות ייצוג של הוויה מורכבת. ברמה של האמירה התרבותית, אני רוצה להגיד  שאנחנו צריכים לנסות ולהגיע למצב שבו בתוך מערכות הזיכרון והשפות של כל פרט ופרט תתקיים איזושהי מורכבות, שניתן להגדירה כמורכבות בציר הפרטי, בציר אנכי.  כדי לאפשר את המורכבות הזאת גם בציר האופקי, החברתי, צריך לנסות ולאפשר תנועה בין שתי שפות. לדעתי, זהו בעצם הדבר העקרוני ביותר, כיוון שכיום שפה נתפסת רק כסף, כגבול,  כאשר לאמיתו של דבר היא יכולה לשמש גם כשער. אני מדברת על שפה במובן מטפורי, אף כי יש מודלים יותר מורכבים לגבי שפה, אותם לא אצליח לפרוס במסגרת זו.  

  תרבות בריאה ועשירה ניזונה משני סוגי הזיכרון  -  הן מהזיכרון הארוך והן מהזיכרון הקצר, ולכן משפס ההדומיננטיות של שלילת הגלות עלינו לנסות ולחשוב על מודלים שמשמרים את התנועה החופשית בין שניהם מבלי לגרום לנו להרגיש מאוימים, לחשוש שמא יגיח משהו ויטרוף אותנו או יגרום לנו לאבד את כל הרציונאליות או הדמוקרטיות שלנו וכדומה. כלומר - לחשוב כיצד ניתן לשלב בין כל הרמות, בין האוניברסאלי, הליבראלי, הדמוקרטי, היהודי, הישראלי והציוני מבלי להרגיש שאנו צריכים להכרית שפה אחת מהשפות שלנו, לטובת האחרת. אלא לבנות מישלב  שמאפשר לצבעים ומורכבויות של זהויות וסמלים להתבטא באופן רבגוני ועמוק שבו פרקסיס הנכחת הפרטיקולרי אינו פוגע כלל באוניברסלי ובהומניסטי אלא מעמיק אותו ומגיב לסולם הערכים שלו.

 על אף שמושג הרב-תרבותיות  שב ועולה במרחב הישראלי הוא אינו מספק כלל כי טרם הוצע מודל ופרקסיס שלם של תנועה בין הפרטיקולרי באמת לאוניברסלי באמת.

בניית חיים יותר שלמים של הפרט במדינת הגירה ולשם העמקת הזיכרון הקולקטיבי כבר משמעות וכמקור להתחדשות זהויות, בסדר היום הציבורי הם פרויקט שאפשר לשכלל את הפקתו תוך תנועה טובה ועמוקה מרשות היחיד לרשות הכלל, מהאינטימי אל הפרהסיא. המתח עדייין קיים במרחב הישראלי לעיתים אינו ניתן לביטוי: כל עוד יש אנשים שמרגישים את הקיום העצמי ועם עצמם  יותר טוב רק כשהם "בפנים", בבית, משמעותה דבר היא שעדיין יש תמיד אנשים שמרגישים את עצמם כלפי התרבות הישראלית: מבחוץ.

השיקוף של הכפילות מתרחש בכמה מישורים. קיומן של שתי שפות בתוך תודעתו של אדם יכול להקביל לקיומו של מרחב פנימי במקביל למרחב הציבורי. השאלה הגדולה היא איך בתוך המרחב הציבורי, בפרהסיה, אנחנו יכולים לאפשר לזה שבא מולנו להנכיח לא רק את השפה שאנחנו דורשים ממנו לקייפ שפת הפרהסיא, אלא גם את השפה הנוספת שלו - ה"בית שלו" בלי להרגיש מאוימים ובלי לנסות לקבע אותו. למעשה, זהו  הבסיס ההכרחי לחיים יצירתיים ומתוקנים יותר. לדעתי,  אחד הדברים הבסיסיים שעלינו להבין הוא שככול שאתה מנסה להדחיק או לתת אי-לגיטימציה למה שמאיים עליך, זה בסופו של דבר הרבה יותר משתלט עליך. כמו שבתחום הפסיכולוגי, בנפשו של הפרט, כל מה שאתה מנסה להכחיש ולא להכיר בו - אתה בסופו של דבר חי בו הכי הרבה והכי צמוד. תופעה זו מתרחשת גם בישראל, כאשר ישנו חשש מהתהומות של היהדות שנמצאים מאחורי השפות, ומהזיכרונות הקולקטיביים הפרטניים של כל הגלויות והעדות, כאשר אין להם את הלגיטימציה ואת יכולת להתבטא.

  יש הוגים ויוצרים ובראשם אברהם שפירא שמאוד הבליטו, ובצדק, את הביטוי "ארון הספרים היהודי" - זה מבטא את השפה של הזיכרון הארוך. אני רוצה להגיד שהשפה של הזיכרון הארוך היא לא רק טקסטואלית, אלא  גם מוסיקלית וגם ייצוגית. ולמעשה ככול שנמנע מלמקם שכבה מעל שכבה על ידי מחיקה, נהיה מסוגלים יותר להנכיח את האפשרויות השונות. א. ד. גורדון מתאר באחד החיבורים שלו, [האדם והטבע] את המתח החריף שקיים בעם היהודי בין הצדדים של גוף ורוח, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה. אחד הדברים הכי בולטים שהוא ציין היה המתח בין האדמה לבין המימד הרוחני.

אפשר להגיד, שהרבה דברים בחזון שלו הפיקו כל כך הרבה אפשרויות כיוון שא. ד. גורדון היה ער לצורך לשאוב את התכנים, הסמלים או הדימויים מתוך מערכת רוחנית מסוימת.  אומנם, המתח שלו כלפי העבודה, נבנה גם בהשפעת מושג הניכור של קרל מרקס. אבל את המושג הזה, שא.ד. גורדון כל כך מרבה לדבר עליו, אפשר בהחלט להבין גם בצורה נוספת: כניכור, שלא ניתן לחמוק ממנו כאשר אתה לא מסוגל לייצג לעצמך את שפת הזיכרון הארוך. וכאשר אין לגיטימיות להתעסקות ברבדי הזיכרון העמוק בתוך מרחב משותף, המאפשר הכלה של קולות שונים, ברור מאליו שהתוצאה היא ניכור, משבר זהות, תיוג ויצירת גבולות.

  למעשה, החברה הישראלית היא חברה שחושבת באמצעות גבולות, כאשר מוטב היה ליצור דווקא מבנה מסוים של רצף בין  זהות אוניברסאלית יהודית וישראלית, מבנה שבתוך הישראליות שלו פתוח לכל הערוצים.

 החוויה של בני עדות המזרח בתוך ההקשר של דור ראשון שני ושלישי ושל יחסי זיכרון ושכחה או כתיבה ומחיקה מתחילה אצל הדור הראשון, אשר בא עם השפה שלו, אותה הוא אולץ למחוק. אין זה דומה למקרה של הדור הראשון של החלוצים שבא עם שפה ולמעשה הכרית אותה כדי לברוא עולם חדש: המזרחי בעצם בא עם השפה שלו והוא מרגיש שהיא לא לגיטימית, וזו דינאמיקה שונה. צריך להבחין בין השולל את עברו לבין השלול מעברו. 

הדינאמיקה של הדור הראשון המזרחי מיוחדת,  כי הוא עסוק בהעלמת-עצמו מהפרהסיה, ובשאיבת העונג האסור בין כתלי ביתו או שכונתו, תלוי במיקומו במרחב. הדינאמיקה של הדור  השני בחוויה המזרחית בארץ זו העבודה הרצינית על הפרהסיה, כאשר בני המהגרים עסוקים במודע או שלא במודע ברצונם האובססיבי  להיות מקובלים בתחום הפרהסיה. זה הדבר העיקרי עליו נבחן הדור האמצעי: סינכרון עם החברה הכללית על הציר ההוריזנטלי.. לעומת זאת, התופעה שקוראת היום בדור השלישי ובחלק מבני הדור השני בצורות מאוד שונות זו בעצם העלייה של השפה שהיא מחוקה אבל עדיין נגישה, פריצת הבית אל הפרהסיה על הציר האופקי ופריצת הזיכרון הארוך המתמודד עם שאלת הקשר בין ארץ להיסטוריה על הציר האנכי.

לעומת זאת מאוד רווחת התופעה שאנשים שהם  יוצאי דור שני או שלישי מיוצאי אירופה ואשכנז, מתלוננים בשלב זה של התרבות הישראלית שאין להם למה לחזור. כלומר זה עד כדי כך מחוק שאין למה לחזור. כבר הדור הראשון הכרית את שפת אמו, בדור השני לעיתים קרובות היא לא ביעבעה אפילו כהד. ולשלישי לא נשאר משהו שאליו הוא יכול להתגעגע כתוכן גם אם הוא סובל מן האיווי להתגעגע.

התהליך של תחיית היידיש קרה במובן מסויים בעקבות תחיית המזרח. אם כי לא באותו היקף, הוא קרה בעקבות מסע השורשים שכל החברה הישראלית כרגע נמצאת בתוכו.

זה מחזיר אותנו לשאלה של הפרקטיקות החינוכיות. אני מוכרחה להגיד, שהרבה מהתובנות ההדרגתיות שקראו לי בתחום  החינוכי קיבלו תאוצה כשהגעתי לבאר שבע, הסתובבתי קצת בבתי ספר וראיתי את הסטודנטים שלומדים באוניברסיטה. ראיתי עד כמה אין שום קשר בין מה שהספר בא להגיד לתלמידים לבין המקום שממנו הם באים. הפער הוא כל כך גדול, שהם חייבים להישאר מנותקים.  בתהליך למידה רגיל הדברים שנלמדים אמורים למצוא איזשהו הד מתוך מה שהאדם מכיר, ואילו כאן גיליתי  פער ענקי, מופרך כמעט, פער שבעטיו הילד לא שומע שום דבר על המקום הסימבולי, אתר הזהות, שממנו הגיע, ובנוסף לנישה הקטנה השולית מתוכה הוא פועל הוא שב ונדחף אליה באמצעות ספר הלימוד.

זיכרון הוא סוג של ארכיב. הזיכרון הארוך מכיל  כמובן הכל בכל ומכל וכל. אין טעם להסתכל רק בשולי הארכיב המת: ברור שאיננו יכולים או רוצים להיות עבדים של הארכיב, אולם מצד שני איננו יכולים להתנהג כאילו אין שום זיכרון ארוך. בנוסף, אסור לנו לארכב רק את עצמנו ולתעד רק את עצמנו, כי אז  אנחנו לוקחים רק את השפה האחת, והופכים למובן מאליו גם את ההיסטוריה הבלעדית האחת.

הדיון שלי על שפות הגירה ומבנה הדורות מציע לחפש ולגבש את הפרקסיס החינוכי לשם יצירת הווה שיש בו ייצוג של היסטוריות וזכרונות, הווה שלא פוחד מאפשרויות של ציטוטים שונים של קולות בתוכו; על אף שהתמקדתי כאן בסוגיות של חינוך יהודי וישראלי, אני כוללת בציר המרחבי את סוגיית הערבים והיהודים ומשוכנעת כי לימוד ערבית, הרחבת הבנת המזרח, והשאיפה לבטא זהויות אילמות במרחב הישראלי היא הבסיס  לחברה מתוקנת גם במובן זה ככל שהמישלב הפרטיקולרי אוניברסלי יעובד - אני מאמינה שהתביעה להומניזם מן הפרטיקולרי תקבל יותר תשובות טובות.

הלגיטימיות לצטט מתוך היסטוריה ו / או זהות X או זהות  Y איננה חייבת להיות כרוכה בפיאורה של אידיאולוגיה כלשהי.  אפשר להרגיש שנוצרות האפשרויות של הייצוג ושנוצרת מסגרת של התדיינות, מבלי לחוש מאוים מפני ערעור המעגל האוניברסאלי הדמוקרטי ושל תפיסת הצדק: אין סיבה לחשוש שברגע שיגיח זיכרון אתני X או Y מיד יהיה ערעור של כל המערכת. אני רואה את הרחבת החזון רק כבסיס, רק כחיפוש של פרקטיקות יותר מלאות באומנות, במוסיקה ובשירה וכבסיס טוב יותר לקבלת האחר.

בהקשר של עבודת ההוראה מדובר בהנכחה של הזיכרונות, שהם הנכסים הטבעיים של התלמידים שלנו, ובחיפוש הדרכים להבליט אותם יותר. לדעתי, מדובר בדבר-מה ישים מאוד, שכן  הדברים הללו לא מאוד מופשטים.

השפה המילולית, הורבאלית, היא רק אחד הנכסים שקיימים בהוויה האנושית, ואני לא רואה עליונות מוחלטת לשפה על צורות הביטוי האחרות, אף על פי  שהתרבות שלנו מאוד מכוונת לראייה כזאת. כך, למשל, ברור שילדים קולטים את כל הרבדים השונים של השפה, ולא רק את זה הורבאלי. ואילו אצל חברות שנמצאות תחת דיכוי, הנכס שהכי מיטיב להשתמר, הנכס שהכי קשה להכריתו מהזיכרון  היא דווקא  המוסיקה. ניתן לזהות השתמרות המוסיקה בכל חברת הגירה, הן בארץ והן בקרב השחורים באמריקה.

יש מושג שדן מרון ניסח בספרו האחרון, ספר לו הוא קרא "הרפיה צורך נגיעה". אפשר לאמץ גם  את המושג הזה, הרפיה לצורך נגיעה, שמשמעותו להוריד קצת את הלחץ מהגלות, ולהרגיש שאתה יכול עוד פעם לגעת בה.

זוהי למעשה איזה שהיא צורה ודרך מבט של המרכז על המזרחי. והמזרחי, בסופו של דבר, לפעמים מכחיש את המימד הערבי בתרבותו ואת האפשרות של הקשר עמו. וכך מתחילה תנועה מהכחשה להכחשה,

מה שברצוני להדגיש בהרצאה זו, היא תפיסת היהדות כזיכרון העמוק, ואת תפיסת הישראליות כסוג של אוריינטציה בהווה, ולתאר את התנועה בין האוריינטציה לתוכן. ברצוני להדגיש, בנוסף, שההדחקה של המרחב הרוחני גורמת להיאחזות במימד האדמתי, הכוחני והחיצוני. כלומר, הדחקה מוגזמת של הטריטוריה  הרוחנית ואיבוד המכנה המשותף של הטריטוריה הרוחנית מסתכן ביצירת דגש מאוד חזק על טריטוריות אדמתיות -  גם במרחבים העירוניים ההולכים ונהרסים, ולא רק בכל מה שקשור לסוגיות של ארץ ישראל והשטחים.

בשל עוצמתו של הזיכרון המיתי, הניסיונות להכחישו דוחפים אותו לפעמים דווקא לרבדים של קנאות, לרבדים קמאיים ואלימים. לדעתי, בתקופה שלנו תופעות מהסוג הזה, אשר נובעות מניסיונות ההדחקה, מתחילות לחצות כל מיני כפילויות בחברה הישראלית.

 ולסיום, ברצוני לומר שהמודעות לשבעים גלויות ושבעים זיכרונות עליה אני מדברת קיימת רק במופשט - אף פעם אנחנו לא יושבים יחד - האלג'ירי, העיראקי, המרוקאי ומדברים כולנו יחד. עם זאת, מה שכן מתרחש בפועל הם דיאלוגים של  אדם מול אדם, של אני ואתה.  אני חושבת שדווקא את המימד הבינארי הזה קל מאוד לפיתוח ברמה של פרקטיקה חינוכית (על כך עומלת ידידתי הבלשנית סופיה סולומניק), זהו מימד מאוד ישים; פתיחת הישראליות ליהדות כתרבות המשלבת בתוכה אופקי מזרח ומערב המתקיימים בתוכה בשפות ממשיות ומטאפוריות - היא הכרחית גם להעמקת הסובלנות  בתוך הישראליות ולדו-קיום בין יהודים לערבים.