חביבה פדיה

שנה לקץ יצירתו של רצון.

רצון. מה אפשר לגזור מהמושג הזה בעברית? באנגלית אפשר למצא, want רק בעברית מתקשר הרצון עם הרצינות ועם הריצה , התנועה השואפת להישג. וצירופים נוסקי שמים: בעצומו של יום יחידאי כיום הכפורים מבקשים: "עת שערי רצון להפתח"  בשיח ההלכתי-משפטי למושג רצון השפעה נוקבת על חלותו של הדין [או ההלכה] . אנו שרים פסוק: "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך" – כאן הרצון הוא אדיר מרחבים, רצון שאליו  מנותבת המיה של עם במשך היסטוריה הפכפכה של צפיה לשלמות רוחנית, פוליטית, משיחית שקשה להגזים בהכללות ובשאפתנות שלה .

רצון הלוי לא יכול היה לשיר את שירתו הנבדלת והיחידאית ללא רצון עליון.

אין משורר שר בחלל ריק. הוא חייב זיקה ללשון, לתרבות ובאיזה שהוא מקום יש לו תשוקה לכבוש בסערה ולהיות רלוונטי. רצון הלוי פסע בשני נתיבים וזיקתו ללשון ישראל של כל הדורות. לשירת קדומים ולשירה המודרנית .[ראוי לומר שראיתי פעם בלשון המפרש המלבי"ם שבמילה נתיב מצביעים על דרך שיש בה היכר אך המילה שביל באה מ"שיבולת" שמובנה מערבולת ולכן "שביל" מצביע על אי התמצאות ובלבול. כמו ביער].

הנתיב הראשון – רצון אדיר להציל את היצירה היהודית תימנית העומדת בפני אובדן ["אספתי את כתבי היד כי פחדתי מ...שואה!" אמר לי בשיחותי איתו].

הנתיב השני – היצירה הייחודית לו.

בשני הנתיבים רצונו היה עז ואפשר להוסיף – נועז.

רצון היה איש חסון – איש בניין של ממש. ושוב יקר לחזור על מה שאמר: לפעמים הייתי על הפיגומים אבל בנפש בער בי אדון השיר! הייתי נאלץ לרדת מהפיגומים ונייר לא היה אז בשפע כמו היום. והייתי כותב את השורות, שלא יברחו לי, על נייר של שקי המלט.

את הרצון לתעד את השירה התימנית  הוא הפך למפעל חיים מדהים בן שלושה כרכים עבי כרס בהם מתורגמים ומפורשים בידיו מיטב מכמני השירה היהודית בתימן.

כאן המקום להוסיף שבחוברות אופקים אותם ערך, כתב דברי תורה רעננים ובהם ירה בליסטראות על עניינים הנעשים אקטואליים באספקלרית התורה. עטו היה מושחז ולוחמני ועם זאת מעודן ורגיש.

אם ישנם בקרית הספר שלנו בעלי אחריות, הם לא עשו מעשה. יצירתו רבת ההיקף של המשורר היתה פרי רצון איתנים: למרות בינוניותה של התרבות הכללית שלא קראה ביוצר הייחודי מה שהיה ראוי לזהות בו, הוא המשיך ליצור בבדידות מזהירה.
יצירתו חדשנית בצורות שלה, שואבת ממקורות קדומים ומפתיעה בלשון המיטיבה לנוע בין החדש והמחדש לבין הנטוע בלשון המקרא ורבדי לשון התלמוד, המשנה, החכמים.

הוא יצר דיאלוג שירי עם מיטב המשוררים הקלאסיים, עם שקספיר, ביירון ועם ריה"ל ושבז"י ועם אלתרמן ושלונסקי. תמיד נסער ונוקב ועוסק בשאלות הקיום הגבוהות של מצבנו הקיומי והאידאי כעם מתחדש בארץ ישראל.   

כשהוא מתעד את קורותיו של ידיד שהיה בשואה והיה חברו במלחמת השחרור הוא מאזין, קודם מאזין היטב, לפני שהוא מאריק את הדברים לשיר הענק "אני הייתי שם", הוא מאזין לידידו מתוך אמפטיה וסערה: כך הוא כותב בהקדמה  לשיר "זה היה בחורף תש"ט 1949, בתוך העמדות המרופשות. הוא היה פותח במילים – כן חביבי- ואני הרגשתי איתות מצידו שאכתוב  את הדברים..."

הוי באיזה רגש ובאיזה וירטואוזיות הוא מבטא את משחקי המשיכה וגלויים והסמויים של אוהבים, שימושים לשוניים מפתיעים יוציא את שם המקום מגידו ויהפוך אותו למשמעות ההיגד של האוהב ומרחקה של הנאהבת מהבנת ההיגד. שימו לב למילה פרופיל והביעו הערכה למשורר שהיטיב לצלוח את המעבר אליה מרובד מילים שונה כמו: "תתעמקין", "תתחמקין", "חשקים", "עויים". משורר ויטאלי ועמוק נפש חוקר לפניכם את דרך גבר... כשתגיעו למילה מצטמר אולי אף אתם תצטמררו כמוני, הקוצים עליהם ידבר רצון, חדים במילים הנבחרות שלו אך יותר מכך בחתירתם הם נוקבים את הקורא שמשתאה למשורר שחודר כך למסתרי הנפש המשתוקקת וחשה אשמה.ראו נא:

מִלְכָּד וְנִלְכָּדוֹ

אָהַבְתִּי לָךְ וְאֵיךְ תִּתְחַמָּקִין
הֲיִתְחַמֵּק מִלְכָּד מִנִִּלְכָּדוֹ?
מַה עַמְקוּת זוֹ – אֶל מַה תִּתְעַמָּקִין
מֶרְחַקַּיִךְ מִמְּגִדּוֹ לִמְגִדּוֹ?

לֹא אָמַרְתִּי כִּי כֹּה צַר מַעְגָּלֵךְ
רַק זֹאת אוֹמַר:שָׁלֵם הוּא בְּקָטְנוֹ
מִמְּלוֹא הַיְּקוּם אָסוּר אֶל אָהֳלֵךְ
לָחוּשׁ חֻמּוֹ וְחִנּוֹ וּרְנָנוֹ.

פֹּה עַל סִפֵּךְ רוֹבֵץ חֵטְא הַקַּדְמוּת
וּמִשְׂתָּרֵג אֶל הַפְּנִים שֶׁבָּנוּ
הוּא מִצְטַמֵּר עַד צֶלֶם וְעַד דְּמוּת
קוֹצָיו חַדּוּ וּפְצָעָיו נֶאֱמָנוּ.

לֹא יָרֵאתִי מֵחֲשָׁקִים שֶׁבַּדָּם
רַק יָרֵאתִי מֵעֲוָיִים נֶעְלָמִים
אַתְּ חוֹטֵאת לִי כְּחַוָּה לְאָדָם
וַאֲנִי חוֹטֵא לְרָם עַל רָמִים.

אִם כֵּן אַצִּיב מוּל חֵילֵךְ אֶת חֵילִי
עַל סַף הַחֵטְא שֶׁלֹּא אֶעֱבְרֵנוּ
וּפְּרוֹפִילֵךְ אֶטְבַּע בִּפְּרוֹפִילִי
וְעִמָּדִי אֶל אֵ-ל אֶשָּׂאֶנּוּ.

חייבים מכאן לקרא אל הסטודנטים, אל מי שכליהם להביא את היצירה הזו אל החיים לקחת מכאן אל האנתולוגיות הקשורות ל"שואה" למשל את הפואמה הראויה להגיע אל קוראים צעירים של בתי ספר. לשים לב לצורות המפליאות שנוצרו בעת שהשירה הישראלית פלסה בשבילים אחרים את דרכה ולהביע הערכה ליוצר שהוא אינדיבידואלי ושייך עם זאת לחוליה מפליאה המחברת את השירה הקדומה עם השירה היהודית העתידית.