חביבה פדיה

השבוע ביום ראשון התקיים לראשונה פסטיבל השירה: קצה שהתמקם בהאנגר אדמה בסטודיו של ליאת דרור וניר בן גל במצפה רמון; את הקונספט והניהול אומנותי העניקה חביבה פדיה. ליזמות ולהפקה חברו יחד חיים שירן מתאטרון ענבל , חבורת הכיוון מזרח, עמותת רשימו, ועמותת אחותי.

זכינו לשיתופי פעולה ותמיכות נפלאות: עם פרופ' יורם מיטל ראש  מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון אוניברסיטת בן גוריון בנגב אשר חותר להרחבת הדיון במזרח בהקשרים שונים, ואבנר פינגלרנט ראש מחלקת קולנוע במכללת ספיר שדרות כאשר תלמידי המכללה תיעדו את הפסטיבל היחודי.

 

(בתמונה: מתי שמואלוף ואביה בן דוד. צילום: גוני ריסקין. לעוד צילומים מהאירוע של גוני ניתן להכנס לעמוד שלה בפליקר)

מטרת פסטיבל השירה "קצה" הוצהרה כמי שמתכוון לפתוח חללים חדשים להידהודה של קריאת כיוון עכשווית בשירה העברית.

הדינאמיקה של יצירת הפסטיבל קשורה אמנם ישירות לחסך הקיים בדיון ובאופני ההכללה של המזרחיות בתרבות הישראלית הכללית אולם אין כוונתו כלל וכלל לשוב ולקבע את המזרח כנישה אלא מזרח על פי קונספט זה הוא כיוון, אורינטאציה, אשר במובן הפתוח ביותר של מושג זה (=המזרח) הוא תובע הקשבה לשירת מחאה, למצבי רחוב והגירה, לשאלות של חיתוך מן ההיסטוריה ומתוך קונטקסט יצירה, למוזיקה שנאלמה או הועלמה, לפריפריאלי החברתי או הפוליטי, כך שהליבה של העיסוק במזרח תקרין לקשת של שאלות ויצירות בתרבות העכשווית ותהווה מרכז המסוגל להעניק רפלקסיות חדשות גם למערב על עצמו.

לכאן מתחבר גם הדרום כאיזור קצה המאתגר את המרחב הישראלי. הפסטיבל נפתח במחול שלחברי הקובצה של אומנים ליאת דרור וניר בן גל עבר לקריאת כיוון חזק השל הדרום במשוררים שהביאו את כל הצבעים של דרום: צי'קי ארד (במקור מבאר שבע) והדר מוריץ (חצרים) מוריה רחמני הביאה את רוח המדבר כדרום המיסטי, משה אוחיון את שירת העבודה והחומרים של דימונה, ונטלי ברוך על דרום תל אביב.  לאחר מכן מיקד יחזקאל קדמי אתתשומת הלב הרגש והבכי כנביא הזעם וקינה על שבר הגלות של המזרח באופן שהמרחב הישראלי יצטרך להרבה אומץ ופתיחות להכיל את כאבו.

הפסטיבל גם העניק חשיפה למשוררים צעירים  עכשווים הפועלים מתוך חיפוש שירי זה. למשוררים בני דור שני וראשון להגירה אשר דנו בבעיות של זהות ושפה. בפסטיבל בלטה שירה של נשים פועלות ועובדות היודעות מהו עמל כפיים. הפסטיבל גם העניק חשיפה למשוררים צעירים עכשוויים הפועלים מתוך חיפוש שירי זה. למשוררים בני דור שני וראשון להגירה אשר דנו בבעיות של זהות ושפה. ביניהם מואיז בן הראש, שמעון שלוש, יחזקאל נפשי, מתי שמואלוף, יוסף עוזר, אלמוג בהר, אביה בן דוד, יודית שחר, שבא סלהוב, שלי אלקיים, נוית בראל, ברכה סרי, אבי אליאס, א.ב. דן, נעמה גרשי, מירי גול, צדוק עלון, לידיה בר-אב, אלי אליהו, אשר כנפו, גליה אבן-חן, בועז יניב, רוני הירש, חן כהן, מיכל דר ויאיר אסולין.

שיאו של האירוע עמד בסימן מחוות למשוררים הגדולים שביטאו ויצרו צורות מבע חדשות בשירה העברית, הלא הם ארז ביטון ואמירה הס: מסמני שפת האב והאם של השירה הגדולה של המזרח, בעריכת והנחיית שמעון שלוש וחביבה פדיה. התפתחה שיחה כנה ונוקבת.

בקרוב נעלה כאן קטעים אודיו ויזואליים מן הפסטיבל.

לצילומים מאת הרצל חקק, לחצו כאן

מואיז בן הראש

[משורר וסופר] 

"מילותיו האחרונות של המהגר / ככול שאני מסביר יותר / כך אני מבין פחות"

ביום ראשון ה 30 לספטמבר התקיים פסטיבל "קצה" לשירה במצפה רמון.

שעתיים אחרי שהגעתי נפלו חומות ההגנה הטבעיות שאני לובש לכול אירוע כזה ונסחפתי לחוויה של שבע שעות מרתוניות של קריאת שירה.

חשתי התרוממות.

עד לרגע זה איני יודע לנסח במילים מה בדיוק קרה שם. ארבעים משוררים, קהל של מאה אנשים, אולי חשו בפעם הראשונה את מה שמעולם לא חשתי בארץ, איש לא איים לחסל אותם או על שירתם.

היו שירים לרוב, רגעים מרגשים, רגעים של דמעות, הרבה שימחה, אוכל צמחוני מעולה. והיה עוד משהו באוויר, משהו במידבר.

לכן העניין הוא לא להדגיש שם זה או אחר אלא את החווייה הכללית של כל אלה שהתאספו שם.

עברו כבר יומיים מאז ולא ראיתי שאיש כתב על האירוע. אולי אלה שהיו עדיין מתקשים לעכל את זה, בבחינת אחר הרעש קול דממה דקה.

 

אמירה הס

[משוררת ואמנית, ילידת בגדד. עלתה ארצה עם משפחתה ב-1951. אמה היא בת למשפחת בית-אדוני, שהעמידה בעיראק שושלת מקובלים ומשוררים, ביניהם אסנת התנאית, המשוררת והרבנית הידועה מן המאה הי"ז]

הרחשים בתוכי אחרי אתמול בלתי ניתנים להסבר.  זהו יום בחיי שלא אפסח עליו כמו שפסחתי על שנים רבות.

אתמול הייתי עדה למשואה הדולקת תמיד בלבנו לזכר הנספים והחיים.  לא יודעת איך לפרש את זה לעצמי אפילו.

אתמול סמבטיון הדממה שבתוכי נשרף בדמעות למשמע שיריו של יחזקאל קדמי, משורר ששיריו הם מגילת אש. 

אתמול היה חג מולד לדורות  של המשוררים  המתנבאים במחנה.  חג מולד לדור השלישי .

אתמול לא הפסקנו לצחוק במיניבוס בדרך למצפה רמון  ובדרך ממצפה רמון.  זה היה כאילו שמחת בית השואבה.

אתמול הייתי כמעט נוכחת בתוך החיים.

אתמול פרופסור חביבה פדיה (אבדללה להיי לסורה), הפכה את כאבי היצירה לחג.

על במת קדם לא זבחנו עצמנו, יצאנו מתוך הבור.  יצא יוסף מן הבור.  עדיין לא טורף יוסף והדור השלישי עדות לכך.

וגם ויקי שירן ז"ל היתה נוכחת, ומירי בן שמחון ז"ל היו בחגיגה עמנו.

 

יחזקאל נפשי

[משורר. מתרגם שירה הודית ואנגלית לעברית]

 "רַחֲפִי בָּעֲלָטָה אֶל תּוֹךְ הַהֶעְלֵם הַמְּסַמֵּא, / בֵּינוֹת הַלַּיִל, בַּשֶּׁקֶט, לָאֱמֶת הָעֲנִיָּה." מתוך: ליום הולדתי העשרים ושמונה, יחזקאל נפשי

בעיניי, ראוי יותר היה אולי לפסטיבל הזה להיקרא כפסטיבל פסגה;  בהגיעי להאנגר במתחם "אדמה", שם התרחש האירוע, עדיין שרוי בנמנום מסוים בשל הנסיעה הארוכה מן המרכז, הייתה אט אט הולכת ומתפשטת בי התחושה המוזרה, הקסומה ממש, של איזה משהו חדש ושונה, סינגולארי. אני סבור שהיו אלה שלבי הכרתי הראשונה, ההבנה העמוקה שהכתה בי, שהנה אני נוטל חלק במשהו שלא היה עד כה בנגב, ושלא לאמור בישראל בכלל. ככל שהזמן היה הולך וחולף, למול הנופים הקסומים של כברות אדמה והוודאיות בעלות הנוף התנכי, לאחר שהאזנתי לפרקי השירה והסיפורת, שצפיתי בקטעי המחול הקצביים, לאחר שאף אני, סיימתי להקריא משירתי, התיישבתי במרחק מה מן הכול, וצפיתי בנעשה כתייר המתבונן מן הצד. אני זוכר שאמרתי אל ליבי; יחזקאל, אתה צופה פה בהיסטוריה בהתהוותה. אתה מתבונן בפסגה מסוימת לתחום השירה העברית, בניצחון. אני זוכר שחייכתי לעצמי בשקט, ושמחתי על שלי המזל להיות עד לדברים. לי, כבר אינה בחיי ליטול חלק באי- אלו אירועים ספרותיים בארץ ובעולם. חלקם היו כעין פילוט, וחלקם כסוג של מסורת ממושכת. אולם אני לא סבור שמזה זמן רב נהניתי כך מאירוע כלשהו, ולא יהיה זה שקר אם אומר, שאולי היה זה אחד מן המוצלחים בהם הייתי בחיי. היה יופי והתרגשות, שירה ופיוט שובה לב, ריקוד שבו כדי להרעיד את הנפש, בכי גם, מחווה לחלוצים בתחום השירה, שמחה ועצב, ולמעשה, בעת שאני כותב את הדברים ומהרהר על כך, אולי את כל המרכיבים מהם עשויים החיים עצמם.

 

אביה בן דוד

[מו"לית, משוררת, סופרת]

"גַּם אֲנִי זָנַחְתִּי אֶת הַשִּׁירָה / בָּחַרְתִּי בִּדְמָמָה תַּחֲלִיפִים מְלָאכוּתִיִּים / בְּתַהֲלִיךְ גְּמִילָה מִדִּמּוּיִים מִקְּצָבִים / הִסְתַּגְּפוּת הוֹנָאָה תְּבוּסָה נִצְחִית"

06:30 נקודת האיסוף, משוררים מנומנמים עולים לאוטובוס שייקח אותם לפסטיבל 'קצה' במצפה רמון. לי זה נראה כטיול שנתי עם אמנים. זאת דרך מצויינת להכיר אנשים חדשים, זאת תחילת דרך להכרותי עם המזרח. מאוחר יותר משוררים יקריאו על הבית, על ההורים, על הקשיים החברתיים, על העצב - שהוא הנקודה המחברת בין הכתיבה שלי לזו של האחרים. אולי הדחקתי לאורך השנים את השכונה, את הפערים, את האלימות, השונות. הכאב תורגם לשירה אחרת, מרוחקת אך מדממת לא פחות. במצפה רמון בין הדמעות של אמירה הס, צחוקה של אסתר שקלים לשתיקתו של ארז ביטון מצאתי כי הדרך למצפה רמון הייתה עבורי חזרה לבית, שגם אם גגו דולף, קירותיו מתקלפים יש שם דלת שמאחוריה מציאות חדשה.

 

א. ב. דן

[מגדיר עצמו כאיש רנסאנס. פרסם שני דיסקים: "ארץ ישראל שלי" ו"emule". בימים אלו עסוק בהפקת סרט]

נאלצתי לקום בבוקר כדי להספיק לתפוס את אוטובוס האמנים של 6:30! (תחנת היציאה - הבימה )

אני ועוד משוררת, שלא אציין את שמה, בנינו פנטזיה על מעין רטרו לטיולים השנתיים של בית הספר ותכננו לשבת בסוף האוטובוס. האווירה בפועל הייתה "מעט שונה".

מצפה רמון הנו מקום אקזוטי מהאגדות - "ארץ הנשים החד הוריות". בהגיענו הופיעה קבוצת רקדנים, שמיד בתום הריקוד, כמה עגום, החליפו בגדים והחלו למלצר. ברמה החזותית, חשתי לא אחת כאילו אני נמצא בגרסה הים תיכונית של "שר הטבעות".

 

יודית שחר

[משוררת. אמא לשניים. עוסקת בחינוך מיוחד ובתחומים חברתיים. כותבת שירה פוליטית.]

"זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִך / עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ / אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה / מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה / בְּמָקוֹם שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן"

מה שייחד את פסטיבל "קצה" מארועי שירה אחרים בהם נכחתי, היה באווירת הביחד הפתוחה והחמימה. הרצון לדבר ולהפתח גם בפצעים. השירה הורדה אל האנשים מקָן השיש הנשגב והמנוכר. השירה נוכסה לאנשים והפכה לשפת דיבור, לחוט קומוניקטיבי שמחבר אנשים וזהויות מקצוות שונים. אף-פעם לא נכחתי באירוע שירה כל-כך מדבר וחם ששיאו הגיע לידי ביטוי בדיאלוג הטעון והמרגש בין אמירה הס לארז ביטון. הלוואי שיהיה המשך לפסטיבל בשנים הבאות, משום שאחד הדברים שהכי חסרים לי כמשוררת הוא המפגש עם יוצרים נוספים, לדבר על הכאן והעכשיו. השירה לא צריכה להסתתר במגדלי השן, השירה צריכה לדבר לאנשים החיים אודות החיים.

 

מתי שמואלוף

חסכתם לי מאמר ביקורת על פסטיבלים אחרים, פתאום יש לנו פסטיבל משלנו - המביט לחברה מתוך החברתיות. פסטיבל קצה הוא פסטיבל השירה החברתית הראשון שנערך בישראל של פוסט שנות האלפיים. הפסטיבל הביט לקצה, לשוליים הרחבים, לרעב הפואטי וכחלק ממסורת רב תרבותית הביא מגוון של דעות. הייתה לי הרגשה שהפסטיבל סוף סוף פתח איזה מרווח שמתוכו הקול המזרחי בפרט והקול הרב-תרבותי יכולים היו לפרוץ ולהנכיח את צורתם המיוחדת. לא עוד היינו צריכים לפנות לעורכי הפסטיבל ההוא, או לכתוב ביקורת על הפסטיבל הלבן האחר בשל התמות הלא חברתיות שלהם, או רשימת המשוררים/ות האירופוצנטרית. יש לנו לפתע פסטיבל משלנו ואין לנו צורך להגיש דוח וחשבון לאף אחד. אנו קיימים כי אין אנו מפרידים בין החברה לבין השירה ובין השירה לבין החברה. בין השנים יש מחויבות מלאה. ומתוך כך אנו דורשים שינוי חברתי שהוא גם שינוי פואטי ושינוי פואטי שהוא גם שינוי חברתי.

"אלוהים לא מרחם על הארסים והפרחות" כתבתי בשיר בשנת 2006 כחלק מספר השירה השני שלי. והפעם היה פסטיבל מלא רחמים וחסד, שמחובר לזמן היהודי, המזרחי, החברתי והפוליטי.

בפסטיבל הייתה לי חוויה מרגשת ביותר לשמוע את המשורר יחזקאל קדמי שהתחנן אל הקדוש ברוך הוא לשינוי. וגם להיות חלק ממנהלי הפאנלים ולארח את הדור שלפני בדמות המשורר שמעון שלוש וגם את אביה בן דויד ונטלי ברוך שהן שני משוררות מזרחיות מצוינות. בסוף הערב עלו אמירה הס וארז ביטון והם היו כשני מאורות גדולים בשמים השחורים של התרבות בישראל

 

יוסף עוזר

ג'וֹרְג' הָרִיסוֹן מאנגליה, מהביטלז, יוֹשֵׁב לְיַד הַיָּם / לְיָדוֹ פּוֹרְטִים הַגַּלִּים עַל הַחוֹל כְּמוֹ בְּכָל הָעוֹלָם, בְּכָל הַזְּמַנִּים / וּלְיַד ג'וֹרְג' הָרִיסוֹן רָוִוי שַׁנְקָר. / […] בַּיָּמִים הָהֵם, בְּאוֹתָם יָמִים, הוֹרַי חִפְּשׂוּ חַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל /  הָיְתָה לָהֶם מַחַט בַּפָּטֶפוֹן /וְקָרוּסֶלָה שֶׁהָיְתָה תַּקְלִיט מוּסִיקָה עִם עוּד וְקָ'אנוּן / בַּיָּמִים הָהֵם מִי שֶׁלֹּא דִּבֵּר אִידִישׁ נִדּוֹן הָיָה לִשְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי מָוֶת.

בנגב בעיצומו של חג הסוכות נערך פסטיבל שירה. אפשר לאפיין אותו סביב הישות המזרחית שלנו ואני נמנע מהמילה זהות שנמכרה כנזיד עדשים זול לאפיון יהודי המזרח המחפשים נוכחות. הישות המזרחית שחביבה פדיה אצרה אותה סביב מעשה השיר ויוצריו.

מה היה שם שונה? האם לא בכל מקום משוררים עושים משהו בשפה ובקומפוזיציה שלה בנייר ובנפש שנחתמת בנייר? אז זהו, שלא:

זהו המקום היחיד בעולם כנראה שאנשים בוכים כשמשורר הקריא שיר. שמענו שם את יחזקאל קדמי שהספרות העברית לא יקל לה להכיל אותו. והעוצמה שהיתה שם היתה לחלוטין לא באפיוניו הסנטימנטליים הרדודים של הביטוי הריגשי שעבר שם ואנשים עמדו תמהים מול העוצמות הרגשיות. השירה הנשימה אותנו הנשמה מפה לפה.

 

רועי צ'יקי ארד 

"לפעמים אני זקנה / שנותרה מחוץ לדלת / כי אבדה את המפתח / בחריץ הביוב. / ולפעמים אני המפתח / ובדרך כלל חריץ הביוב"

זה לא היה  הפסטיבל הכי עשיר, ואין מלון שבו אפשר לכתוב ולאכול גבינה צהובה פרוסה דק כמו במלונות מטולה או אפילו בשדה בוקר, אבל זה היה מאוד מרגש. אני מעט מתבונן מהצד, כְמי שאתם יכולים לקרוא לו אשכנזי (אני לטעמי יותר מזרחי מאשכנזי, אבל לא שניהם), אבל אני יכול להגיד שהדבר שהיה הכי חזק עבורי הוא לא העניין העדתי, גם לא עניין הקצה (זו תמה שאני לא מתחבר אליה, אולי למובן של קיצוניות) אלא דווקא החיבור עם השירה הדתית, שירת הקודש של ימינו, שאני בקושי נחשף אל הפעילות שלה, ושחביבה פדיה כתבה עליה במאמר ב"הארץ", במיוחד הכח של המשורר יחזקאל קדמי. הטבעיות של השילוב בין דת לחילוניות (בהנחה שיש שני דברים כאלה, שוב) בשירה. קדמי הוא משורר גם כי סירב לרדת: משורר הוא איש של התנגדות, אדם שלוקח את זמנם של הסובבים.
בערבים שהשתתפתי בהם כמעט לא היו דתיים, ואם היו הם היו מעין דתיי מחמד, ולא המנה העיקרית. כלומר הם היו "הדתיים", או "הדתיים שעבור החילוניים" כאן הם היו חלק טבעי מהכנס. גם לא עשו סיפור מהעניין.

 

אלמוג בֵּהָר   

[מורה בבית-הספר "קדמה" בקטמונים ירושלים, כותב תזה על זהות ומגדר בשירתה של אמירה הס באוניברסיטה העברית, מנחה בקבוצת הפיוט של "קהילות שרות" באוניברסיטת בר-אילן, מבקר ספרות. ספר שיריו הראשון, "צמאון בארות", יראה אור בעוד מספר חודשים בהוצאת עם-עובד]

"והַעוּד שהיָה שפָה אסוּרָה לְאוֹזנַיי, הוּתר בַחצר מִכבלֵי אִיסוּריו, וְאנִי שֶלִימדתִי עצמִי לִהיות יוֹנק דבש מִסלַע, לוֹמד לִשתוֹת צוּף מִפִי נערָה" (מתוך השיר "חצר ירושלמית")

פסטיבל קצה במצפה-רמון היה רגע מרגש: הבכי של יחזקאל קדמי על הגירת אביו, הדיבור בין אמירה הס וארז ביטון על דמות האם ודמות האב, השירים בערבית מרוקאית של שמעון שלוש, השירים בערבית עיראקית של אמירה הס.
ההקשר היה פתאום אחר לגמרי, לעומת הפסטיבלים האחרים, לא הבחינה מבחוץ של השירה המזרחית, שממקמת שלושה מזרחים (במקרה הטוב) בפסטיבל שהוא לא שלהם, אלא פסטיבל שמרכזו מזרח (ודרום), ובתוכו מזרחים שונים, כל אחד ועולמו השונה, עם נקודות החיבור והשוני, כל אחד מהם מייצג את קולו, ולא את השירה המזרחית כולה לדורותיה.
המרתון הדחוס הזה, ששילב את הדמעות עם הצחוק הנפלא של ברכה סרי, עם ההקפדה של חיים שירן שהכל יהיה מצולם, עם ההבהרות הכל כך מדויקות של חביבה פדיה על מרכז ופריפריה ואיך השוליים יכולים להציע סדר אחר למרכז, וההתמודדות עם המילים הללו שרודפות אותנו, עדתי, אתני, שהן מילים יפות, עדה יש לנו מאז התנ"ך, אבל ההבהרה של המקום החוסם שהן לעיתים מנסות לשים אותנו בו, ממקום חיצוני, והמקום המשחרר שאנחנו יכולים להעניק להן, להעניק לשירה, אחרי שנים ארוכות של אפולוגטיקה.
איך כתבו על הערב של ארז ביטון והאנדלוסית ששירה אוחיון ארגנה, "פתאום השירה הובילה את המהפכה", אני לא בטוח שהתחילה המהפכה במצפה-רמון, אבל לפחות מהפכה בשירה, לפחות מהפכה בשירה המזרחית, לפחות ההעמקה של הדיאלוג הפנימי. עוד כמה שנים כאלו ואנחנו נהיה במקום אחר, ביחס לעצמנו, ביחס לאחרים שלנו.
המחווה לארז ביטון ולאמירה הס היתה הדבר הכי נכון לעשותו, והיה גם המקום הנכבד של הדור המייסד של השירה המזרחית (כל דור הוא כנראה דור מייסד בשירה המזרחית): מואיז בן הראש, ברכה סרי, שלי אלקיים, יוסף עוזר, יחזקאל קדמי, אסתר שקלים, והמקום הנרחב שניתן בתוך זה גם לבני דורנו הצעירים (קולה של מוריה רחמני נשמע כקול מבטיח לעתיד).
אחרי הפסטיבל הזה חשוב שיצא ספרו השני של יחזקאל קדמי, חשוב שהפסטיבל ימשיך להתקיים גם בשנה הבאה, ויתרחב. אולי יהיה נכון לייחד מקום רחב יותר לשירה בערבית, לדיאלוג עם משוררים פלסטיניים, ואולי להקדיש מחווה למשורר החשוב איבראהים עובדיה, יליד בגדאד, שהוסיף לכתוב בערבית גם בארץ, ונפטר לפני מספר חודשים; תרגום קובץ משיריו לעברית לקראת המחווה יהיה דבר נכון לעשותו. בפסטיבל נרחב יותר אפשר יהיה להקדיש מושב לדיאלוג בין השירה המזרחית לשירה ביידיש, בערבית, ברוסית, בלדינו, הנכתבת בארץ.
והתודות בחג הסוכות הזה כמובן לפרופ' חביבה פדיה, לבת-שחר גורפינקל (ובימת קדם והכיוון מזרח), לחיים שירן (ותיאטרון ענבל), לאחותי, לעיריית מצפה-רמון.