בעקבות דברי נתן זך - התביעה האמיתית מופנית אלינו אנשי המזרח
מה שלא ברור הוא מדוע התיקון של העוול לא ייערך בדרך המלך כפי שהוא צריך להיערך ואין כל דרך אחרת כפי שכתבתי בעבר בבמות שונות: בדרך החוק והרפורמה המבנית המוסדית והתוכנית בתוכניות הלימוד. זהו המקום העיקרי שבו ההכחשה של העוול שנעשה חוסמת תיקון בהווה.
אם טעות או עוול בנו מוסדות חינוך והכתיבו ספרי חינוך וזה המצב במדינת ישראל - הרי שלא ניתן להסתפק בהשגרת שיח חדש של רב קוליות ופתיחות שאינו מגובה במערך מוסדי ודידקטי חדש. רק בכך ייבחן הרצון האמיתי של מוסדות המדינה לתקן עוול היסטורי מתמשך. לא ניתן להסתפק ב"תוספות" ובהשלמות לתוכנית החינוך, מעין: "ראה במסגרת" - ובמסגרת למשל: גם יהודי לוב נשלחו לברגן בלזן. לא ניתן להסתפק במהפכה כמו הפיוט או בתוכניות כוכב נולד.
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ד', 07/28/2010 - 06:18.מלים לזכרה של עפרה חזה מאת מאיר בוזגלו
המפגש שלי עם עופרה חזה היה כאשר שמעתי את השיר "געגועים" – "יום יום אני תוהה... אבל אני מקום רחוק". הרדיו-טראנזיסטור בבית הורי לפני היציאה לבית הספר. הייתי כבן חמש עשרה ועופרה ז"ל בת שבע עשרה. והגבתי כל כך חזק שבקושי הצלחתי ללכת לבית ספר. מה זה היה? יעברו שנים רבות עד שזה יתבהר.
אחר השיר אפשר לראות סיפור של חיפושי דרך, שבו נרקמים חייה של עופרה ויעודה. סדנת תיאטרון שכונת התקווה, אחר כך סיפור של נערה שהגיעה משום מקום והצליחה להשתלב בזמר הישראלי, צביקה פיק אם אינני טועה כתב את שיר הפריחה, תרצה טיפשי תרצה שמח, אבל מטרים עוצמה, שתצא מאוחר יותר בשירו "פריחה שם יפה" של סמי שלום שיטרית... אבל עדיין לא ממש רואים אותה, אחרי כך, העימות בין מעריצי עופרה ומעריצי ירדנה ארזי, זה היה הנוסח ישראלי לתחרות בין קליף רי'צארד לאלביס וכמובן האירוויזיון.
הכל יפה מקסים וקרוב לא מרוחק, אחווה פשוטה משפחה, ועם בדידות מוזרה, שביה כפולה ומכופלת.
לאחר מכן, היא מתחברת דווקא לעולם ממנו באה, העולם התימני עם הרוחניות האדירה והאינטנסיבית שהוא מביא, מאות על מאות שנים, של נאמנות של המתנה, של תקווה מסורה.
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ד', 02/24/2010 - 09:24.ראיון עם חביבה פדיה בארץ אחרת, ריאיינו במבי שלג ונעמה צפרוני
מקום שמש ולינק ללחן וביצוע של ההרכב הקנדי Jaffa Road
מקום שמש זבח מאוריו ויבער
מקום זנח קרניו ויך סלע וראשו רך
מקום הויתור מקום הכמיהה
מקום פשוט מקום נואש
מקום ליבי שאף זרח
לביצוע למקום שמש לחצו - כאן -
לאתר Jaffa Road לחצו - כאן -
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ו', 10/16/2009 - 14:24.סרטו של סמי שלום שטרית
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ג', 10/13/2009 - 10:19.עינוי ומענה: אודך כי עיניתני
באמירת ההלל יש פסוק שלכאורה נראה פשוט: אודך כי עניתני ותהי לי לישועה ; לכאורה מה פשוט מזה? זה כאילו אדם אומר: אלהים אני מודה לך שענית לי ושהושעת אותי. אבל אם מוותרים על הניקוד, צפה אפשרות אחרת: אודך כי עיניתני. אדם מודה לאלהים על שעינה אותו ועל שהעינוי הזה היה לו לישועה. "ותהי", במקרה הזה, זה לא דווקא פנייה בגוף נוכח לאלהים, אלא התיחסות בגוף שלישי לעינויים שהם הם שהיו לו לישועה. הודאה על הסבל שתמיד משקפת את הרגע של ההתמלטות מן המשבר.
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ו', 10/09/2009 - 14:39.הסכך והחלון: מהמדרש ועד לג'ון ג'קוב נילס ומרסדס סוסה
לאחר שחלפו הימים הנוראים מופיעים הימים השמחים הימים של "ושמחת בחגך". מהאדרת הפחד באה האדרת השמחה. נדלג עתה על כל הקשריו המרובדים של חג הסוכות [ אפשר לקרוא על כך במאמר אחר שלי באתר זה], נקרא את החודש הזה כיחידת זמן אחת שיש יחס פרשני ורומז בין כל אחד מאבריה.
החרדה נוגעת בשורש הקיום, בגזע המאיים לקרוס, במודעות לחידלון, בסכנה המתמדת של הגורליות. השמחה נוגעת בבטחון וביכולת הכלה של היקום של החיים בקבלה עצמית; תחושת הקבלה וההתקבלות מאפשרת לארח.
שורשי המדרש על הסוכה מעורו של לוויתן - קשורים בצירופים המטורפים של השפה. סוכות מלשון סיכות אולי, צלצלים הנעוצים בגופו של לוויתן - לפי הפסוק מאיוב - יצרו אסוציאציה לסוכות, מלשון לסוכך להגן.
אבל לשפה אין מעצורים.
נחזור רגע להתרת הנדרים. לכל נדרי.
סליחה אמיתית היא התרה.
ימי החרדה ובקשת הסליחה, הימים הנוראים, הם הימים שמתייחסים לימי העוון, ימי תוהו ובוהו מוחלט, האשם והנאשם, החוטא וחטאו, החטא ועונשו, אהבה ופגיעה, הם כלוויתן, כנחש זועף שזנבו בתוך ראשו. סמל אי ההיפרדות. ההיות כרוך בתחושת הפגיעה ומושתת עליו.
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ד', 09/30/2009 - 17:26.טראומות וזיכרון: יראת הרוממות, חרדת העונש וחידת הקיום - "ונתנה תוקף", "וטיהר ר' ישמעאל", מיינאי, לאונרד כהן ועד קוורטין ודב הלר
הסידור הספרדי והמחזור האשכנזי:
כבר שנים שאני לוקחת עימי תמיד שני סידורים לבית הכנסת בימים הנוראים: סידור עם הנוסח של של עדות ספרד והמזרח ומחזור עם הנוסח של עדות אשכנז. משלימה תוך כדי התפילה את מה שחסר לי מן הצד השני.
אם אני נמצאת בבית כנסת אשכנזי - חסרות לי הרשויות הנהדרות של משוררי ימי הביניים רשב"ג ריה"ל ואבן עזרא המשולבות לתוך השחרית בראש השנה וביום כיפור, וחסרים לי קטעי תפילה ופיוט שלפני תקיעת השופר: עוקד והנעקד, "ה' בקול תרועה ישמיע ישועה", הוידוי של רבנו נסים ועוד [...].
אם אני נמצאת בבית כנסת מזרחי - חסרים לי התפילה לשליח ציבור לפני המוסף של ראש השנה: "הנני העני ממעש", "ונתנה תוקף" המשולב לתוך מוסף ראש השנה, וטיהר ר' ישמעאל ביום כפור, הפיוטים של הקליר.
אפשר להזכיר עוד דברים, עוד ניגונים, אני מזכירה את הדברים הבולטים מאוד כי הרי כל התפילה יפה, ועצם הניגון המלווה אותה לכל אורכה הוא התשתית של חווית התפילה.
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ו', 09/25/2009 - 09:43.זכרון השבר הכפול וקינת שיר השירים: אבא קובנר ומיקיס תיאודוראקיס
דוגמה קלאסית למידה שבה הדור הראשון הוא מרדני אבל גם מלא בשפות שונות ושבה הפריצה האסטתית של סוגי שפות מובילה את הזיכרון הארוך היא כמובן השיר "אחות קטנה" של אבא קובנר. זוהי פואמה מדהימה ביותר שקשה להקיפה, שכן היא בנויה כמעין רסיסים שעובדים בצורה מאוד חזקה על הזיכרון של תקופת ההסתרות מהנאצים. ברקע - שאיננו מובן מהשירים עצמם, אך מתבהר במידה מסוימת במחקריה של דינה פורת - נחשף סיפור מאוד משמעותי על קבוצת פרטיזנים המגיעה לאיזשהו מנזר מושלג, ומקבלים סיוע מאם המנזר. וברמה הפואטית, כשאבא קובנר כבר נמצא בארץ, הוא יוצר את המצב - המדומיין אך הפרדגימטי לגורל העם יהודי בכלל ככנסת - בו ארוסתו שנשארה בגטו ונספתה - ניסתה כביכול גם היא להגיע למנזר הזה. וכך הפואמה צוברת את המשמעויות של הקונקרטי והסימבולי, מתקשרת למערכת הקונוטציות שקיימות במסגרת היהודית לאחות או לאחות קטנה, וגם לכלה ולשיר השירים. וכל האובדן, כל מערכת המטאפורות שפועלת בשיר השירים, כל המערכת של הארוס והטרגדיה, הופכת כאן לדבר מאוד קונקרטי, לקינה.
Posted in
הוגש ע"י חביבה פדיה ביום ו', 09/25/2009 - 09:16.מצב האקדמיה - כשהכוח היורד חוסם את הכוח העולה
משבר אקדמי, כמו זה שעוברים מדעי הרוח, מופיע כאשר נוצר המתח הגבוה ביותר בין הידע הפועל מתוך פונקציה מוסדית ובין הכוח הצעיר העולה עם רצונות מחקריים חדשים, שאלות חדשות שבוערות על סדר היום וצרכים מודחקים זה עשורים של קבוצות מיעוט. דינמיקה זו יכולה להתרחש זמן מה בטרם תתגלה, אך היא נחשפת כמשבר בולט בנקודת השיא של חוסר הרלבנטיות של האקדמיה לתרבות הכללית ולמערכת החינוכית; המשבר הוא למעשה העדר סינכרון בין האקדמיה ובין השאלות הבוערות של הזמן. במקום סנכרון מתמיד של הידע מול שאלות השעה בארץ ובעולם, ומול חידושים ומהפיכות ידע ומהלכי ביקורת, ניצב כוח הסינכרון העיקרי מול מוקדי כוח, שליטה ושאיפות להגמוניה והנצחה עצמית. Posted in